ברגע שההופעה של יו לה טנגו בבארבי בתל אביב אמש (שני) נפתחה ב"Big Day Coming" (מהאלבום המעולה "Painful"), היה ברור שהם באו לכסח. עוד לפני שהקהל הספיק להירגע מהחימום הרגוע והאקוסטי של גבע אלון, הגיע איירה קפלן, שהצטרף אמש לרשימת המוזיקאים הכריזמטיים ביותר בעולם מעל גיל 50, וזרק את המופע ואת הקהל למים הרותחים של הדיסטורשן. זו היתה החלטה מודעת של להקה עם כיוון ואופי הם לא באו לבצע את גרסאות האלבום, שבהם הרעש עטוף בצמר גפן מתוק וחם אלא לקחת את השירים לקצוות רחוקים יותר.
ההמשך המרגש להפליא, עם "More Stars Then In Heaven", השיר היפה ביותר באלבומם האחרון "Popular Songs", היה כולו חיבוק חם וארוך של חברים טובים שלא מאכזבים אף פעם וגם ניסיון אקספרימנטלי מרתק למתוח את חומות הגיטרה של השוגייזינג. שני השירים הללו היו כניסה לא קלה למופע של להקה עם רפרטואר עשיר, אך נעדרת להיטים סוחפים שיעודדו איזושהי התנסות מוזיקלית. מצד אחר, אם יש להקה שהוכיחה שכדאי לעבוד קשה עבורה, הרי זו יו לה טנגו.
בצד הרגעים עתירי הפידבקים וכיווני הגיטרות, המאפיין המרכזי של יו לה טנגו בהופעה הוא שינויי הכיוון החדים בין שיר לשיר. לאחר רגעי דיסטורשן קיצוניים במיוחד, עברה הלהקה לעתים לפורמט אקוסטי ועדין, שבו המתופפת ואשתו של קפלן, ג'ורג'יה האבלי, הוכיחה כי ההשוואות למורין טאקר מהוולווט אנדרגראונד מוצדקות ואולי אפילו מקטינות אותה מעט, וזאת בשל הנשמה היתרה שיש בנגינה ובעיקר בשירה שלה. אמנם חסרונו של השיר "Feels Like Going Home" בביצועה מהאלבום שקדם ל-"Popular Songs" זעק לשמים, אבל האבלי פיצתה על כך בביצוע מפרק ברכיים של "Tears Are In Your Eyes" מ-"And Then Nothing Turned Himself Inside Out" וגם בקולות רקע מצוינים ב-"Can't Forget" שהגיע בהדרן.
בשירים שבהם האבלי השרתה על השירים את החום שלה, שאפשר אף לכנותו אימהי, גם קפלן וגם הבסיסט, ג'יימס מקניו (שביצע בעצמו את 'Stockholm Syndrome" באחד הרגעים הטובים של הערב) לקחו צעד אחורה וניגנו בצורה שהשאירה את הבארבי כולו אילם מרעשים מלבד צליל גיטרות נקי, שבנוכחותם נחו האוזניים לקראת סיבוב דיסטורשן נוסף.
בין לבין התגלה איירה קפלן כמעין בילי קריסטל במראה ובהתנהגות, והפגין הומור ציני ניו-יורקי חביב ("זה שלובש את החולצה שלנו כנראה מכיר אותנו, זה שלובש את החולצה של הלייקרס כנראה שלא") שהדגים היטב את משמעות הביטוי "לצחוק עם" במקום "לצחוק על". מצד אחר, קפלן נחשף לקהל הישראלי גם כחתיכת גיטריסט בן זונה, רב-אמן של מניפולציות בגיטרה חשמלית באופן הלא מעצבן-ג'ו סטריאני של המונח. במהלך הרגע הווירטואוזי ביותר של הערב, בביצוע של "Pass The Hatchet, I Think I'm Goodkind" האפי, כיוון קפלן את הגיטרה תוך כדי נגינה, הניף אותה אל מול המגבר כאילו הוא סלאש, פתח דיסטורשנים וכיוון פדלים, וליווה את כל זה בהבעות פנים שיבהירו עד כמה הוא נהנה.
חצי השעה האחרונה של המופע, ובה שני ההדרנים, איפשרה ליהנות מהרוקנרול המצוין שהלהקה הזו עושה כבר חצי יובל. הפינאלה איפשרה גם לראות מקרוב כמה באמת גדולה ההשפעה של הלהקה על האינדי האמריקאי וכמה בלתי אפשרי לדמיין את פייבמנט, Low ואפילו להקות אלט-קאנטרי כמו ווילקו ו- My Morning Jacket בלי הדרך החכמה ואוהבת האדם שעשתה יו לה טנגו.
כשהלהקה ביצעה את "Periodically Double or Triple", התערבבו להם הפידבקים, העדינות, הלו-פיי, הכריזמה של קפלן, המשענת של מקניו והאבלי ועומק הנוכחות של יו לה טנגו גם באינדי של 2010 לכדי רגע אחד, שבו המוזיקה מנצחת את העייפות של סוף יום העבודה, את העייפות של אמצע השבוע, את העייפות של ההכנות לחג ואת העייפות של הקיום עצמו. כלומר, זה היה רגע ששווה לחיות בשבילו, ואין הרבה רגעים כאלו במוזיקה שמתנגנת בישראל.