"אני מתאבד על השירים"

אם היו צריכים לצייר את מפת הלהיטים של ישראל, מערב ראשון לציון היה זוכה לנפח גדול בהרבה מכפי שמסגיר שטחו האמיתי. הסיבה לכך נמצאת בחצר האחורית של אזור התעשייה של העיר, בין רעש מכונות להמולת קניון הזהב, שם שוכן האולפן ממנו יצאו הלהיטים הגדולים של משה פרץ, אייל גולן, דודו אהרון ועוד רבים אחרים בז'אנר הים תיכוני. לא מדובר באולפן יוצא דופן עם הציוד היקר מכולם. זהו בסך הכל חדר בעל תאורה כהה במכוון, כמה מחשבים, קלידים וקירות מעובים המבודדים את רעש היומיום.

כאן יושב המעבד והמפיק המוזיקלי תמיר צור ומפעיל את מכונת הלהיטים שלו, שעובדת בשנים האחרונות בקצב רצחני: "אש" של משה פרץ; "הוזה אותך מולי", "ג'ונגל", "נשיקה אחת ממך" ולמעשה כל האלבום האחרון של אייל גולן; "עד סוף העולם" של יואב יצחק וחיים משה; "התינשאי לי" של רגב הוד; "תודה לך" של רז חדד; "ערב טוב" של ליאור נרקיס ועוד ועוד ועוד. אבל הכינוי "מכונת הלהיטים" עושה עוול לצור, מהמעבדים הבודדים שישנה הסכמה כללית בקרב אנשי הז'אנר לגבי היותם מעיזים ומרחיקי לכת, מהאנשים שהפכו את אייל גולן לאלקטרוני ("נשיקה אחת ממך") ואת משה פרץ ליוצר פופ פאר-אקסלנס.

למעשה, אם יש שם ופרצוף לתהליך שבסופו כבשה המוזיקה המזרחית את מעמדה בפסגת המיינסטרים, אלה אותם פנים ביישניות וכובע קסקט קבוע שלראשו של צור: זה שמדבר חלש אבל שקולו עולה מרב התרגשות במהלך השיחה; זה שמקפיד להגות "מוסיקה" בס', כאילו כבודו של המקצוע מונח על כף המאזניים. הערב (רביעי) הוא יזכה להכרה ראשונה מהממסד של תעשיית המוזיקה בישראל, עם קבלת פרס אקו"ם למעבד השנה.

"כל יום הייתי מבקש בתפילת הבוקר מאלוהים 'עשה אותי מספר 1'", הוא אומר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אבל אף פעם לא חלמתי שזה יהיה רשמי. רציתי שהחברים יעברו ויגידו 'וואלה תמיר, שיחקת אותה' או שאקבל פרגון מהאמנים שהולכים איתי. אבל ככה? פשוט לא האמנתי".

הכל התחיל בחולון, שם נולד צור (33) ושם הוא גר עד היום עם אשתו ושלושת ילדיו, שעוד נחזור אליהם. בסביבות גיל התיכון הכירה שכנה בינו ובין צעיר חולמני בשם ליאור נרקיס, שחלם לשיר. צור, חצי תימני-חצי מרוקאי, שנחצה בין אהבתו למוזיקה התימנית לבין חיבתו לרגאיי וטראנס, התחיל ללוות את נרקיס בקלידים ויחד הם שירתו כחוליה בצוות הווי של להקת חיל האוויר. הקשר האדוק ביניהם הוביל אותם לעשרות חתונות ואלה הפכו את נרקיס לשם חם בעולם המוזיקה המזרחית. "תמיר הוא חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי", אומר נרקיס לוואלה! תרבות. "אני גאה בהצלחה שלו כאילו זו הצלחה שלי. אני אוהב אותו ומפרגן לו מכל הלב".

אלא שמבחינתו של צור, העמידה בפרונט ביחד עם נרקיס העיקה עליו. "לא יכולתי לעמוד באחריות של לנגן ושהכל יזרום טוב", הוא מספר. "הרגשתי שאין לי כוח לזה. אני אדם מאד פדנט והאחריות היתה כולה מוטלת עליי. היה אדרנלין סוף העולם, אבל לא יכולתי לעמוד במתח".

"כן, אבל יש לי זמן לעבוד על זה. האמנים מאוד מחבקים את מה שקורה אצלי באולפן, כי הם מבינים את התוצאות הסופיות, כשאני גם משתדל להעביר תחושת הומור וחברותא במהלך העבודה. אני אדם מאד פשוט ואני רוצה להוציא מהאמן את הפשטות שלו. לכן קודם כל צריך שיהיה רגוע, שיבין שאני והוא זה אותו דבר, שנינו עם אותה מטרה – להוציא להיט איכותי. ככה אני מרגיע את האמנים הצעירים שמגיעים לאולפן בפעם הראשונה".

אמן אחד כזה היה משה פרץ. צור פגש את הלהיט התורן כשעוד הופיע עם נרקיס כקלידן. האמרגן של פרץ היה המתופף של נרקיס, ושניהם הגיעו להופעה בה צור ניגן. "משה ניגש אליי אז ואמר לי: 'רק אתה תעשה לי את העיבודים', וזה עוד לפני שהוא ידע איך קוראים לי", מספר צור. "יותר מזה – הוא בא ואמר לי 'בואנ'ה, איזה דיסק עשית למקסים אור', שזה אמן שכנראה רק משה פרץ קנה את הדיסק שלו ומדהים שדווקא את זה הוא זכר. כשהוא כבר נכנס לאולפן, זיהיתי בו כישרון גדול מאוד ואיכשהו ניסיתי להתקיל אותו בהפקה, ניסיתי להגזים איתו קצת בדברים וקלטתי שהבן אדם רץ איתי. הוא אמר לי 'תעשה מה שאתה רוצה'".

"לפני כמה חודשים זה קרה. באו אליי ואמרו לי 'תמיר, תירגע קצת עם האמנות" והייתי עוצר את עצמי ומתבאס שאני צריך לעשות עוד פעם חאפלה. אבל העם צמא! העם רוצה את החדשנות! העם אוהב מוזיקה, הוא אוהב את המוזיקה של הזמרים המזרחיים כי יש בהם נשמה וגם כי ההפקה המוזיקלית קיבלה משמעות מאוד רצינית. הקהל התחיל להבין אותה. לכן אלבום כמו האחרון של אייל גולן כל כך מצליח".

סיפור האהבה בין גולן, האמן המצליח בישראל, לבין צור אינו מובן מאליו. גולן הוא תעשייה המגלגלת מיליונים וכל שיר שלו הוא מבחן מחדש לכוחו ומעמדו. השניים נפגשו רק לקראת שנת 2007, כשהכותב יוסי בן דוד הכיר לגולן את צור לצורך עיבוד השיר "אל תלכי לי", מתוך האלבום "בשבילך נוצרתי".

"באותו זמן הייתי עובד עם יעקב למאי", מספר גולן לוואלה! תרבות, "אבל החלטתי לתת לו צ'אנס וזה היה פשוט בינגו. בתמיר יש תמיד כל כך הרבה מוזיקה, שהרבה אמנים באים אליו ואומרים לו שהם מפחדים ממה שהוא הולך לעשות להם. אני אמרתי לו 'תעשה מה שאתה חושב, מרשה לך לעשות הכל'. קח לדוגמה את 'נשיקה אחת ממך', שיכולנו לשים עליו מקצב ים-תיכוני רגיל והוא היה בכל מקרה להיט בגלל הפזמון. אבל זה בדיוק ההבדל בין עיבוד סתם לעיבוד של תמיר".

גולן: "לא קרה שעצרתי אותו. תמיר יודע בדיוק מה אני אוהב. הוא יכול להפוך שירים מסוימים 17 פעם, לעשות גיטרות קלאסיות ולמחוק אותם, לעשות קצב שלמה ארצי ולמחוק, להכין משהו אחר לגמרי ובסוף אני אוהב את זה".

צור מצדו מודע היטב לעוצמות שכרוכות בעבודה עם גולן. "זה זמר שעשה מלא שירים בהרבה סגנונות ואמרתי לעצמי – אלקטרוני עוד לא היה לו", הוא מספר. "בשתי ההפקות האחרונות הוא קרע את המדינה ולא היה טעם לעשות עוד אחת כזו. אבל האמת – פחדתי שזה לא יעבוד לו. אלא שלא בפעם הראשונה, הוא נתן לי את כל הגיבוי, הוא אפילו לקח את אחד השירים ואמר לי: 'תעשה אותו שמונה דקות, שאנשים ייהנו מהמוזיקה'. אמרתי לו 'אתה רציני? זה קודם כל שלוש דקות פתיחה', והוא אמר לי: 'תעשה שלוש דקות פתיחה, אני אעשה לה-לה-לה ותכניס שם עוד מנגינה'. אז רצתי על זה. אני רואה את הביקורות וההצלחה במכירות וזהו – זה עובד. בהפקה הבאה אני הולך להחריף את זה. אני לא אגלה לך איך".

אבל צור גם יודע שגולן הוא מקרה מיוחד של אמן בשיא כוחו וביטחונו העצמי. שאר התעשייה, שנוחלת כרגע הצלחה מסחרית מסחררת, עסוקה באופן מתמיד בחיפוש אחרי הלהיט המהיר והגדול הבא ובעולם של כותבים בודדים ומלחינים בודדים עוד יותר, צור יודע שהוא קו המאזניים בין טחינה אצל אליקו ליומן ריק מחתונות.

"אני אומר לך חד משמעית – יותר קשה ליצור מוזיקה מזרחית", הוא מצהיר. "אתה יודע כמה זה קשה ליצור להיט כל שבועיים? יש ז'אנרים שיש בהם להיט אחד בשנה והם בסדר. במוזיקה המזרחית צריך כל שבועיים-שלושה להיט ולא רק להיט, אלא להיט לאותו אמן וזה קשה מאד".

"בוא נגיד שהכסף והשגשוג של המוזיקה המזרחית לא הגיעו סתם. יש המון כסף באולפנים, המון כסף ביח"צנות, בהלבשה ובנגנים. מדובר בהפקות מאד גדולות, לא כמו שאנחנו היינו פעם, קלידן וזמר".

"אני אגיד לך משהו, אני לא יודע על מה בדיוק הטענות, לא מבין את זה. חוה אלברשטיין למשל, אם יש מישהו שאהב אותה כל החיים, הוא ימשיך לאהוב אותה ולא יפסיק כי קמו אייל גולן וליאור נרקיס".

"אולי, אבל אני לא אשכח את מה שדודו טופז אמר לרינו צרור: פעם האנשים היו עושים טלוויזיה והיום הטלוויזיה עושה אנשים, כי זה הכל ריאליטי. בכולם, העם הוא זה שצריך להצביע כדי שמישהו יזכה, העם צריך לשחק משחק פה. עכשיו, התקשורת ראתה שמה שמושך את העם זו מוזיקה מזרחית, אז אתה שומע גם פרסומות לחלב במוזיקה מזרחית. בחייך, מי חלם שבקניונים ישמיעו מוזיקה מזרחית בפול ווליום, בפרצוף?"

"מאוד! מאוד נהנה!"

"מתרגש!"

"מה פתאום. לא רק זה, קורה לי שאני עומד ברמזור ומגיעה מכונית עם חלונות פתוחים ואתה שומע את כל הרמקולים בוערים עם השיר שלי, זה עושה לך כיף – תחשוב איך הוא נהנה!"

"לא הרבה. סכום סמלי, אבל טוב".

הסכומים הסמליים אפשרו לצור לקנות לפני כשנתיים את האולפן בו מתנהל הראיון. אלו גם סכומים שמאפשרים לאשתו לטפל בילדים בזמן שהמרדף אחר הלהיט השתלט על חייו. "המוזיקה לקחה ממני את כל החיים, את הכל היא לקחה לי", הוא אומר. "היא נמצאת אצלי בבית, בשינה, במקלחת ובכל מקום. לכן אני מאושר מהמשפחה שיש לי ומהאישה המדהימה שלי שנמצאת הרבה לבד. היא תומכת בי, מייעצת לי כל הזמן ואם לא היא – לא בטוח שהיינו יכולים לדבר, כי אני שחור-לבן, אדם קיצוני שאתה יכול לחשוב עליו שיש לו פיצול אישיות".

"האמת? אין לי מודלים. לא שמעתי הרבה מוזיקה, והרבה פעמים קרו לי מצבים שנגנים אמרו לי שמשהו נשמע כמו כל מיני שמות באנגלית שאמרתי להם שאני לא מכיר. אני אוהב את ההפקות של מוש בן ארי ועידן רייכל. הסאונד של מוש בן ארי הוא פשוט תענוג, הוא לא מפחד מכלום וזה פשוט תענוג".

"הייתי שומע זוהר ארגוב".

"לא שומע כל כך. מתעדכן מפה ושם".

"מאוד. בשיא הצניעות, אני חושב שאני יכול להביא משהו מאד מעניין לאמנים כמו שלמה ארצי ואריק איינשטיין, אבל יש להם את הקו שלהם והם לא זזים ממנו. הייתי רוצה לעשות שיר אחד לשלמה ארצי, לא תקליט שלם. שיר אחד, שלא יהיה כמו באולפנים שלו ויגיד לכולם מה לעשות – שיביא פה מילים ולחן ואני אתן לו שיר".

"זה ממש לא נכון. קיסריה תמיד היתה באותו מקום גיאוגרפית, לא? פשוט מי שהגיע לשם הוא אמן שהצליח לשווק את המוזיקה שלו. האמנים הים תיכוניים היו יכולים להיות בקיסריה כבר מזמן. עכשיו זה פשוט מצליח".

"להיפך. אני חשוב שההצלחה של המוזיקה המזרחית עכשיו היא רק פרומו לתהילה גדולה יותר. אני רוצה שאמן שנוחת באולפן הקלטות של מוזיקה מזרחית ירגיש שהוא נחת בלוס אנג'לס לכמה רגעים, שעושים לו את העבודה הכי טובה בעולם ולא רק אצלי – לכל אמן שנכנס לכל אולפן בארץ. אני רוצה שלא יגידו זה בא מטורקיה או זה ערבי – זו המוזיקה של ישראל!"

"עוד תעוזה, עוד שבירת גבולות, שירים ארוכים יותר, ז'אנרים חדשים. היחיד שמעז הוא יוסי גיספן, שהוא גם חבר נפש וגם כותב השירים היחיד שאפשר לסמוך על כל טקסט שלו. כל אלו שיורדים על הפשטות של הטקסטים שלו – שיידעו שאין דבר יותר קשה מלבטא רגש אמיתי בטקסט פשוט. מבחינת המעורבות שלו, הוא בכלל במאי שירים. חוץ ממנו, אני לא רואה אף אחד מעז. גיספן רוצה לשנות דברים כי הוא מבין שהעם צמא לזה. לאמנים קשה עם זה – הם רוצים עוד פעם 'חזרת אליי, אהבת אותי, בגדתי'. עם גיספן אני רגוע עם כל טקסט. עם אחרים לא".

"אצלי זה חייב להיות יותר מהיר, כי זו תעשייה. מבחינתי זו לא תעשייה של כסף אלא של עשייה אמנותית. אז מה קורה? אני גם צריך לספק לאמן את הצד התעשייתי וגם את עצמי בשביל האמנות. לכן אני מתאבד על השירים, מתאבד! אם הייתי יכול ולא היתה לי משפחה, הייתי בא לפה באמצע הלילה בגלל השירים האלו".

"אף פעם. אם מבקשים דבר כזה, צריך הרבה כסף, אבל אני לא אעשה את זה – אני אעבוד עם כל מי שיודע לשיר. אתה יודע מה כיף בתעשייה הזו? שיש מקום לכולם. היום לאף אחד לא אכפת מי שר. מתיחויות תמיד יש, כי בכל זאת יש תחרות. היא טובה, כמו בספורט שלא יכול להתקיים בלי תחרותיות. באיזשהו שלב יש את השדרוג, אז לא הגיוני שאותם אמנים יישארו עד גיל 70. גם אני בטוח שיבוא אליי מעבד צעיר שישאל אותי: 'מה, אתה עוד עובד עם מחשב'?"

"במקרה כזה אני אומר להם באופן הכי פשוט – לך קוראים X ולו קוראים Y, מה אתה צריך לשיר כמוהו בדיוק? יש אמנים שברגע שאתה בא אליהם עם משהו חדש, הם מתלוננים ואז אתה צריך להגיד להם 'טוב, אז תישמע כמו האמן ההוא' וברגע שאתה רומז שהם לא מיוחדים, הם מתחילים לרעוד והולכים איתך".

לקראת סיום הראיון, צור מבקש לפרוק מעל הלב כמה דברים שמטרידים אותו במדינת ישראל. הראשון הוא נושא גלעד שליט ("שיחזירו פאקינג מיליון אסירים או כמה שצריך ויביאו יהודי אחד שחי") והשני הוא נושא החינוך ("שיפסיקו עם הוודקה והסמים"). אלא שבז'אנר כל כך משפיע, אין ולו טקסט אחד בנושאים המהותיים האלו, למרות יכולתם להגיע לרבים.

"כי לא יהיה לזה רייטינג. תראה, אייל גולן ביצע שיר של אודי גולדווסר ז"ל, אבל זה פונה רק לאנשים שנפל להם מישהו, כאלו שמבינים את החוויה. אנשים רוצים לשמוח".

"חס וחלילה, בעת שמחה תמיד יש בן אדם עצוב וצריך לזכור אותו".

"ברוק כותבים על היומיום: ירדתי עם הכלב, הלכתי באלנבי טק-טק-טק ויש שיר. בגלל זה אמרתי שיותר קשה לעשות מוזיקה מזרחית, כי המילים חוזרות על עצמן וצריך להמציא את עצמך מחדש".

"פעם היה את 'איזו מדינה' של אלי לוזון, אבל הילדים היום רואים את זה כמשהו מצחיק. שמע, שמעתי הרבה בוב מארלי, שהכל אצלו זה מחאה, אבל מבחינתי בישראל זה נשמע פארודי מדי. תחשוב, אנחנו עם מתקדם טכנולוגית. אם זה היה יוצא בעם שהוא לא מתקדם טכנולוגית, זה היה הופך להמנון. אבל כאן? זה יישמע לך כמו שיר פארודיה ב'ארץ נהדרת'. זה לא יעבוד".

במהלך כל הראיון תמיר, שבעברו אפיזודה של חזרה בתשובה ("לצערי ירדתי", הוא מסביר), מעשן כמעט בשרשרת – ליתר דיוק, לא סיגריה מדליקה סיגריה, אלא סיגריה-שתי דקות-סיגריה. צור אומר שהוא לא יכול להפסיק, אבל נראה שזה לא הניקוטין, או הצורך בעוד קפה שחור, שהופך אותו תזזיתי. הראש שלו זז בקצב מסוים. כרגע אמנם אי אפשר לשמוע את הקצב, אבל כנראה שבעוד חודש מדינה שלמה תשמע אותו, תתווכח עליו ובסוף תוריד אותו בסלולר. אלא שכשמבקשים ממנו להראות איך הוא עובד, הוא לא יכול. "זה כמו להשתין ליד גבר אחר", הוא מסביר.

"יש פעמים שאני אומר למפיק או לאמן: 'תן לי רק עוד שבוע, אני חייב' וזה כמו בגרות שאתה לא מספיק להגיש בזמן. אז לוקחים לך את הדף מהיד וזה שם, בחוץ, עם כל הלחץ שלא הספקת לעשות את זה הכי טוב שאפשר. אבל אין לי חרטות על שום שיר שיצרתי".

"הלוואי, כמו שעכשיו".

"באמנות. הרייטינג לא מעניין אותי".