מה שהילדים אוהבים: השיר החדש של ההולד סטדי

כאילו שהיה ספק שזה מה שיקרה, השיר החדש של ההולד סטדי זה הרגע הכי מוצלח של החודש. גם כשהם כבר מבוגרים יחסית, למרות שיש מאחוריהם ארבעה אלבומים ונדמה שהם כבר לא יכולים לחדש בכלום ואפילו שפרנז ניקוליי - הקלידן המשופם והמגה גרובי - עזב את הלהקה, ההולד סטדי הם עדיין להקת הרוק הטובה ביותר בעולם. זה מתחיל בוייב הפוזיטיבי ומפוצץ הכריזמה, ממשיך בקטצ'יות חסרת מתיקות ונגמר במשפטים מבריקים של קרייג פין, כמו למשל "את בחורה יפיפיה ומלצרית די טובה/ אבל ג'סי/ אני לא חושב שאני הבחור". מושלם.

אם אתם חכמים כמו ג'פאנת'ר, לא יהיה אכפת לכם ממה שכותבים באינטרנט. תכלס, הכל שם שטויות.

אם יש מקום ששווה להיות בו זה פסטיבל SXSW. אז נכון, השנה כבר פיספסתי את ההזדמנות ואני מניח שגם רובכם, אבל עם כל הבלוגים והלייב טוויטינג שיצאו משם, היו רגעים שבכלל לא הייתי בטוח אם אני בתל אביב או באוסטין, והייתי הכי מעודכן בכל מה שהלך בארוע המוזיקה והקולנוע העצמאיים הגדול בעולם. הקטע הנ"ל התגלה בפסטיבל והוא של הרכב של איש אחד שנקרא Lovelife, שפעם היה בלהקה עם הבחורים של נאון אינדיאן והיום עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו נאון אינדיאן. מפתיע.

הגילוי הכי גדול של שנות ה-2000 הוא שלרובוטים יש לב. בהרבה מקרים, הלב של הרובוטים גדול בהרבה מהלב האנושי, ובגלל זה, כשרובוטים שרים על אנשים שהם לא אוהבים, רוח מרוסקת ואכזבה, משהו בי מת בפנים. טוב, אני משקר - בניגוד לרובוטים לי לא ממש אכפת מאף אחד שהוא לא אני.

גם היום, טריליון שנה לתוך עידן הרימקסים, מיקסים חדשים שמתעלים על השיר המקורי תמיד מדהימים אותי. Aislyn לגמרי מצליחים להרים את פרילנס וויילס גבוה למעלה והכל בזכות העמסה של אלקטרוניקה על גבי האקוסטיקה.

כששוכחים לקחת את התרופה, הזוחלים נוהגים לנצל את החולשה שלך. הם מטיילים לך על הידיים, מתקיפים מכל כיוון ומשתקים לחלוטין את היכולת להתנגד להם. במקרים קשים, אתה גם מתחיל לראות תינוקות כחולים שמטיילים על תקרת הבית. אה, בעצם לא - סתם נזכרתי בעלילה של טריינספוטינג וגלשתי הצידה. בכל אופן, חרקים. ידיים. חיפושיות. ידיים. הכל שחור. גם השמיים. זה בערך מה שאנחנו למדים מהשיר הזה של גלאס קנדי, שהחזרה שלהם לחיים עירערה את הסביבה לחלוטין.

כשאייס קיוב שר את "It Was a Good Day" לא קשה להאמין לו - ככה זה ניגרז, תמיד טוב להם, גם בגטו. אבל כש-Idiot Glee שר על היום השמח שלו מיד הופכים לסקפטיים. לא נראה שג'יימס פרילי, האיש שהוא Idiot Glee, היה מזהה שמחה גם אם היא היתה יורקת לו בפרצוף.

ואם כבר מדברים על אנשים שלא יודעים שמחה מה היא, אז ג'ונסי מסיגור רוס הוא המלך של כל הדאונרים, והגרסה שלו ל-"Time To Pretend" של MGMT רחוקה משמחת נעורים כמו שישראל רחוקה מלהיות מקום של אנשים שאוהבים את סיגור רוס.

אחרי ששבוע שעבר קיבלנו שני סינגלים חדשים של MGMT (המוצלח מביניהם, "Congratulations", אפילו נכנס למדור), דלף לו גם האלבום המלא, ובדיוק כמו שצפיתי מדובר בפלופ רציני המכיל מוזיקה משעממת וחסרת אמירה של מוזיקאים צעירים שנופחו מעבר לכל פרופורציה. למעט "Congratulations" המקסים והשיר הנ"ל (החביב, לא יותר מזה) אין באלבום החדש של MGMT אף רצועה הגונה. יאללה, שילכו חזרה לחור השחור שממנו באו ואנחנו מבטיחים לזכור לטובה את "Kids" ו-"Time To Pretend".

השבוע בפינה של "מה שהמבוגרים אוהבים" יש לנו קאבר של הפוסטל סרוויס לג'ון לנון ויוקו אונו, שיצא ב-2005 ולגמרי מתעלה על המקור. בגלל שאני לא חובב ביטלס גדול, אף פעם לא טרחתי לשמוע את אלבומי הסולו של חברי הלהקה - הספיקו לי כל האלבומים הקלאסיים שדוחפים לילדים מגיל אפס (שזה בעצם כל האלבומים של הביטלס, ללא יוצא מן הכלל) - והתעקשתי להישאר בשלי ולא ליפול בפח ההאדרה הלא פרופורציונלי הזה. לכן כששמעתי את הקאבר הזה לראשונה - אצל חבר שהשמיע לי אותו - לא היה לי מושג שמדובר בשיר שכתב לנון והתגובה הראשנית שלי היתה "מה קרה לבן גיבארד? זה הטקסט הכי גרוע שהוא אי פעם כתב".

כשהחבר חשף בפני את העובדה שמדובר בשיר של מי שנחשב לכותב השירים הגדול ביותר אי פעם הבנתי שלא סתם אני בז ליכולת הכתיבה של לנון. גם בלי דיעות קדומות והגישה המרדנית שלי, הפשטנות ההיפית שלו היא קשקוש. לא אכפת לי מה כל העולם יגיד, אבל גיבארד, קרייג פין, אדי ארגוס, ג'ואנה ניוסם, ג'ארוויס קוקר, ג'פרי לואיס, קרן או, רג'ינה ספקטור ופיט דוהרטי פשוט כותבים טוב יותר, ובקשר למוזיקה עצמה של הביטלס? אין לי משהו רע להגיד עליה, באמת שלא, אני אפילו אוהב חלק גדול ממנה. אבל יש עוד המון שעושים מוזיקה טובה שכזו - מוצלחת פחות או יותר. ולא, לאלמנט הראשוניות או התקופה אין כאן תפקיד. צריך לבחון אמנות מהעיניים של 2010. אם אתם חושבים שמשהו טוב יותר רק בגלל התקופה שבה הוא נוצר תבנו מכונת זמן ותעזבו את העידן הנוכחי - הוא טוב מדי בשבילכם.

אם דווין דה דוד היה ישראלי, סביר להניח שהוא היה חי בפלורנטין ושלא הייתי מחבב את הגישה הסופר-סטלנית שלו. אבל דווין הוא סטלן מהסוג שאין בישראל. הוא כל כך חמוד, עדין, מגניב ואיזי גואינג שאי אפשר שלא להתאהב בו.

אפי נפלה לידיים של מייק די מהביסטי בוייז והתוצר הוא ערבוב מדהים של החוצפה העדכנית של אפי עם אווירת האולד סקול של הביסטי בוייז.

"שבי בפינה ההיא, כלבה!". ברות'ה לינץ' האנג חזר עם גישת הנסטי-מדי-בשביל-החיים-האלו שגורמת לשירים הקיצוניים של אמינם להישמע כמו שירי ערש.

בפעם הראשונה שמישהו שמע את הסינגל הנ"ל של הולי פאק זה היה כשהוא טייל בצ'טרולט, ובין איבר מין חשוף אחד לשני, שמע שיר מתנגן ובגלל שסביר שהוא לא הבין על מה הוא נפל, לחץ בעדינות על "נקסט". הצעד הגאוני הזה אולי לא הביא הרבה אנשים שבאמת מתעניינים בהולי פאק לשמוע את השיר החדש שלהם, אבל עצם העובדה שהם ניגנו אותו בצ'טרולט ודחפו המוני מעריצים להיכנס לחפש את השיר בין עשרות אלפי המשתמשים הרנדומליים שיש בו, עשה המון רעש ויחסי ציבור. בכל אופן, השיר כבר הגיע לבלוגים ולא צריך להסתבך עם אנשים מוזרים מהונק-קונג בשבילו. למרות שזה קצת מומלץ. אם יש לכם מזל, תפלו כמוני על איש מת - וזה הרבה יותר מרתק מכל סינגל חדש שיש. אנשים מתים איז דה שיט.