הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע משוחד, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) והמחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות מהעונה שהייתה.
1. התחרות מול עובדה
אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". חברים טובים אמרו לי לחבוש את בגדי הצניעות, אז אומר בזהירות שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם הם לא יסכימו איתי.
אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחוויית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל. מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2 על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.
עכשיו, לקח בנאלי: מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?
הערה אחרונה בהקשר הזה: "ידיעות" פירסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה. אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת...
2. הנהלת ערוץ 10
תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת: "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".
אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת בשלושה מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי ובנזימן. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי - לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.
כשעברנו מ"שישי" ל"המקור" היה קונצנזוס בתעשייה: עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר שלח ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.
3. עבודת צוות
לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב שיכול ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר-תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת, אמנון לוי ואילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה.
אנחנו בחרנו לתת לכתבים ולתחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מעולה וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. שנית, ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים שני סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות שמוכן להתאבד על העבודה. ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.