כך נולדה "ג'רזי שור": MTV לקחו את הפורמט המוכר של "The Real World", שבמסגרתו עוקבות המצלמות אחר חייהם של צעירים החולקים אותה קורת גג, גזזו את הפורמט מכל צד, העבירו אותו במסננת ונשארו עם קמצוץ מזוקק של זבל אנושי. את התוכנית החדשה הם מיקמו על החוף הסליזי של ניו-ג'רזי - מכאן היא קיבלה את שמה - והגישו לצופים האמריקאים את הריאליטי הכי מדובר זה שנים.
הערב (חמישי) עולה התוכנית הלוהטת גם אצלנו, ולקראת הצפייה בה אתם חייבים לשכוח מהפוליטקלי קורקט. גם אל תצפו למצוא חיכוך בין אוכלוסיות שונות או קשת רחבה של דמויות שכל אחד יכול להזדהות לפחות עם אחת ממנה. אם עד היום הציגו תוכניות המציאות פסיפס אנושי מגוון, שלפי המודל הישראלי כלל פרחה, ערס, צפונית, רוסייה, הומו, ערבי, בעל מום ואתיופי (טוב, בדרך כלל זה בלי אתיופים, כי כמעט אף אחד לא סופר אותם), אז ב"ג'רזי שור" החליטו לוותר על הגיוון ולתת לנו הרבה מאותו הדבר. הרי את יחסי הכוחות בין הצפונית לפרחה אנחנו כבר מכירים ואפילו מההתנגשות בין הערס להומו אנחנו כבר מפהקים. בעצם, אם נמשיך עם האנלוגיה המקומית, אפשר לומר שב"ג'רזי שור" כל הבנות הן מעיין חודדה וכל הבנים הם נתן בשבקין.
אלא ש-MTV קפצו מעל החודדות והבשבקינים של עולמנו הישר אל הגווידוז והגווידטז והפכו את הכינויים הללו, שפעם היו שמות גנאי גזעניים, לדבר הכי לוהט שקיים. גווידוז הם בחורים איטלקים מניו ג'רזי. הם לא מספיק אינטליגנטיים כדי להיקרא מטרוסקסואלים, אבל הם כן מודעים לגוף שלהם באופן חסר תקדים. מדי יום הם הולכים למכון כושר, נכנסים למיטת השיזוף ועוברים אצל הספר לרענון התספורת. החזה שלהם מגולח, הגוף שלהם שרירי ומקועקע, שיערם טובע בג'ל ועל השפתיים שלהם יש ליפ-גלוס.
הגווידטס, לעומת זאת, הן ביצ'יות לא קטנות, ואת הפה שלהן אפילו סבון אנטי בקטריאלי לא ינקה. הן מלאות במקומות הנכונים (ולעתים גם במקומות הלא נכונים), מכניסות סיליקון לאיפה שהפלסטיקאי ירשה להן, חובבות תוספות שיער ומתלבשות בצורה חושפנית יתר על המידה ובבגדים שמעולם לא נכנסו לאף מגזין אופנה.
כמכלול, אפשר להגיד שהגווידוז והגווידטס הם בני האדם שהכי קרובים לחיות פרא. הם אולי שומרים על פרווה נקייה כדי למשוך את בני המין השני, אבל החשיבה שלהם יצרית ונטולת קשב. הם עושים מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. הם לא מתחשבים בזולת או בהשלכות. כשמשהו לא לרוחם הם תוקפים, בלי לחשוב פעמיים, והם הופכים את עורם שלושים פעם ביום.
בקיצור, הם לא זוכרים את האתמול ולא מתחשבים במחר. הם הגיעו ל"ג'רזי שור" כדי לעשות כמה שיותר כיף שטחי והם לא רואים מטר מעבר לקיום שלהם עצמם. ג'יי-וואו, הבחורה עם החזה הכי גדול בקאסט, הבהירה זאת באופן מושלם כשהכריזה ברגע לא נדיר של פתיחות - "אם אתה לא גווידו, אתה יכול לעוף מהפרצוף שלי".
אבל למרות הכל, יש הבדלים בין המשתתפים. רוני הוא הבריון המנופח עם הלב הרגיש; מייק "הסיטואציה" הוא פלייר עם רגשות נחיתות ויצרים נקמניים (ואם אתם שואלים אותי, הוא בכלל הומו שנמצא עמוק בתוך הארון); ויני הוא ילד טוב של אמא והגבר היחיד בחבורה עם ראש על הכתפיים; פולי-די הוא, במילותיו, "הדי ג'יי האהוב על החברה שלך" והוא אוהב לנופף בכיבושים הרבים שלו, אך בניגוד לשאר יודע לקפץ בין הטיפות ולא להסתכסך עם אף אחד.
בקרב הבנות, אנג'לינה היא קלפטע מעצבנת שרוצה לאמלל את הסובבים אותה ולהתהדר בכך שכל הנתונים שלה טבעיים; ג'יי-וואו היא הבחורה הכי מלאת אופי עצמאי בתוכנית וזו שלא מסתירה דבר; ניקול "סנוקי" היא טרול קטן שתמיד רוצה לחגוג, אך נרמסת על ידי כל השאר (ולבסוף תנקום, כשתהפוך לכוכבת הכי גדולה מכולם); וסמי "סוויטהארט" היא דו פרצופית, קנאית, ומזכירה את מריה קארי.
אך האמת היא שאי אפשר לשנוא אף אחד מהגווידוז והגווידטס הללו. אמנם "האח הגדול" גרם לתיעוב הבובלילים והחודדות, אבל לאחר צפייה בתשעת הפרקים של ג'רזי שור מתאהבים בכל אחד ואחת מהמשתתפים. במקרה שלי, זה אפילו יותר מסתם אהבה - אני רוצה להיות כמוהם בעצמי. לא בכדי הם הפכו בין לילה לכוכבים הגדולים ביותר בארצות הברית. יש משהו בחבורת האנשים הזו שמלמד איך צריך לנהל את החיים, גם אם אף אדם מתוקן ונאור לא יוכל באמת לפעול כמוהם. הרי כולנו רוצים להיות ניהליסטים לחלוטין, להשקיע בעצמנו שעות על גבי שעות, לא להתחשב בכלום, להפגין את כל הרגשות שיש בנו ולהתגאות במה שאלוהים - או הרפואה - העניקה לנו.
בדיוק בגלל זה משתתפי ג'רזי שור הם הכוכבים של הרגע. אחרי הכל, מה הם כוכבים אם לא אנשים שכולם רוצים להיות כמותם? לכן, זה היה קצת תמוה שהתקשורת הישראלית בחרה לזלזל בבר רפאלי כשזו הצטלמה רוכבת על גבו של מייק "הסיטואציה" בבגד ים. אמרו שזה זול ושהיא מבזה את עצמה. מה שלא ברור הוא מה בדיוק ההבדל בין "הסיטואציה" ולאונרדו דיקפריו כלומר, למה האחד מאדיר את מעמדה של בר רפאלי והאחד מנמיך אותה? הרי האחד הוא כוכב מעפן מהעבר והאחר הוא כוכב רותח מההווה. ובמילים אחרות - סדרה חדשה עם דיקפריו היא משהו שלא הייתי פותח את המקלט בשבילו. לעומת זאת, את "ג'רזי שור" אני יכול לראות שוב מההתחלה - ובעצם, זה בדיוק מה שאני הולך לעשות.