מה כבר אפשר להגיד על חתונות שעוד לא נאמר? כמה עוד אפשר להשמיץ את המוסד הארכאי הזה או ללגלג עליו? נדמה כאילו התופעה הזו כבר נטחנה מכל הכיוונים ויצאה מכל החורים, נדמה שהיא המאיסה את עצמה על כל אדם בר דעת ואף איבדה את הרלוונטיות שלה, אבל המציאות ממשיכה להלום בפרצופנו: שיירות של מכוניות מקושטות עדיין מציפות את כבישי ישראל ובתוכן כלות מאופרות יתר על המידה לצד חתניהן העצבניים, וכולם בדרך לחגיגה האולטימטיבית, שהפכה למאוסה ומגוחכת, אך עדיין גורמת לרבבות חוגגים לפזז שוב ושוב לאותם צלילי מחרוזות מזרחיות בשמחה אמיתית וכנה.
מרגש לדעת שאלפי צעירים עדיין מוצפים ברגשות וחשים צורך למסד את אהבתם. מפתיע לגלות שבכל שנה אלפי אנשים עדיין נכנעים ליצריהם ומתמסרים בדבקות למסורת המוזרה הזו. מסקרן להבין איך צעירים שפויים ובריאים בנפשם לא מהססים להתחייב אחד לשני לעיני האל, נשבעים שיחיו זה לצד זה לנצח נצחים מול מאות "קרובים", וכל זאת בידיעה שאחוז הגירושין ממשיך לעלות ושההתחייבות הזו מתנגשת עם האינדיבידואליזם המודרני או עם כל היגיון בריא. יש לתופעה הזו מעט מאוד צידוקים הגיוניים ונדמה שהיא מבוססת בעיקר על אמוציות ופחדים, על תקוות וחרדות, אך כנראה שהמתח הזה, בין ההיגיון הבריא לתחושות המשכרות, הוא מה שהופך אותה לכל כך מסקרנת.
אין פלא, אם כן, שתעשיית הדוקומנטרי והריאליטי מגלה חיבה מיוחדת למנהג. מבחינה טלוויזיונית, התיעוד של האירועים הוא אידיאלי. זה מתחיל בהיכרות עם הזוג ועם יחסיהם הייחודיים, נמשך בדינמיקה המטורפת בעת ההכנות הקדחתניות, ומסתיים כדרמה הסנסציונית לכל דבר, שנבנית במשך תקופה שנדמית כנצח בסצינת הפינאלה המיוחלת: החתונה. גם "חתונה ישראלית", הסדרה הדוקומנטרית בבימויו של נפתלי גליקסברג ששודרה לפני כשנתיים ב-yes ואמש (רביעי) עלתה מחדש בערוץ 2, רוכבת על הגל הסוחף הזה ומנצלת אותו עד תום. כל זוג הוא עולם ומלואו, כל החלטה גדושה במטענים רגשיים, וצמד המאורסים, שגם ככה מוצפים ברגשות וסובלים ממתח בלתי נסבל, מתמסרים למצלמה, נחשפים ברצון ויוצרים רצף אירועים שקשה להסיר ממנו את המבט.
נדמה היה ש"עונת החתונות", סדרת המופת (!) של דנה מודן ורועי לוי ב-HOT, יצרה את התיעוד האולטימטיבי של התופעה ושהיא תאפיל על כל ניסיון אחר לסקור אותה, אך גליקסברג לוקח את קדחת החתונות לכיוונים אחרים. בעוד מודן ולוי מגחיכים את האירועים בדרכם החיננית ומתייחסים אליהם בציניות המתבקשת והבלתי נמנעת, "חתונה ישראלית" מנסה לבחון את הזוג בצורה שפויה וסבלנית יותר. אמנם גם גליקסברג חושף את הטירוף שבהכנות ומתעד את ערפול החושים שאופף את הצמד האומלל לקראת רגעי האמת, אך הפעם ההתמקדות היא גם ביחסים המורכבים בין בני הזוג ובנסיבות הייחודיות שהביאו מלכתחילה להחלטה להתחתן.
אי אפשר להישאר אדיש לאירועים ולמורכבותם. שי ונטע, למשל, הזוג שנשאר יחד למרות הקשיים והמגבלות שנוצרו לאחר התאונה שריתקה את שי לכיסא גלגלים, מייצגים אהבת אמת יפה ותמימה, על אף שהיא טעונה ומסובכת. אוריין ומורן מהווים את הזוג קלאסי, שכולל כלה אובססיבית וחתן פאסיבי, וגם אם קשה להזדהות עם הדינמיקה הזוגית ביניהם, הכל נראה כל כך הזוי אך במקביל כל כך טבעי. "מאיפה הקריצו את כל האנשים האלה?", שואלים הצופים בתמיהה, אך זוהי ישראל האמיתית, וזוהי תעשיית החתונות, שמייצרת חודשים ארוכים של תלאות ועינויים בשביל שעות ספורות של שמחה.
אין דבר אירוני יותר מאשר לזהות את הסבל בעיניהם של הזוג המאורס. אין ניגוד משעשע יותר מאשר הייסורים שהם עוברים לעומת המטרה האופטימית שלשמה התכנסו. חלקם מגיעים למצבים קיצוניים, שכוללים ריבים אמוציונליים ושנאה אמיתית, חלקם אף מחליטים להיפרד בגלל אותה החלטה להתחתן. המצלמה של גליקסברג אורבת בכל פינה וחושפת את הלכלוך שמסביב לניסיון ליצור שמחה טהורה. הפעם אין צורך בפופ-אפס הציניים של "עונת החתונות" כדי להבהיר את המתיחות, האירועים מדברים בעד עצמם.
הקסם הוא שהסוף תמיד אופטימי. הנה הסיוט הסתיים, והכלה צועדת לעבר החופה כשהיא זוהרת בשמלתה הלבנה. האמא מזילה דמעה, האבא מחייך במבוכה, החתן הנרגש מרים את ההינומה, לוגם מעט יין ושובר את הכוס. סימן טוב ומזל טוב, שירים וריקודים, נשיקות וחיבוקים, ושוב מזל טוב. אין מה להגיד, חתונות זה מרגש.