יש דבר מה פרדוקסלי במקומו של רולאן בארת כפילוסוף, מבקר וכותב (ורולאן בארת היה הפילוסוף של הפרדוקס - זהו מקור העונג, הוא כתב, "העונג שאינו נובע ממה שמספק את התשוקה אלא ממה שמפתיע ומבלבל אותה"). מחד, בארת - שהיום מציינים 30 שנה למותו בעקבות תאונת דרכים - נחשב לאחד ההוגים המרתקים והפוריים במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודותיו מצוטטות לרוב ובשדות שיח רבים ומגוונים מאוד, וכמה מהמושגים התיאורטיים שטבע מפרים את המחשבה על תרבות, אמנות וספרות עד היום (למשל, "טקסט קריא" ו"טקסט כתיב", "פונקטום").
מאידך, בניגוד לכמה משותפיו לרנסנס האינטלקטואלי המסעיר שחוותה פריז בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת - רנסנס שעתיד היה לחולל בעשורים הבאים מהפכה במדעי הרוח והחברה בעולם כולו - כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה, ז'אק לאקאן ולואי אלתוסר, אי אפשר לומר שבארת השאיר אחריו אסכולה או מכלול תיאורטי יציב ושלם שאפשר "ליישם" או "לעשות בו שימוש".
סופר האי נחת
הסיבה הראשונה לכך היא שבארת נע בחוסר מנוחה, לכל אורך קריירת הכתיבה שלו, בין זרמים ושיחים תיאורטיים שונים ולעולם לא התמקם בתוך אחד מהם עד הסוף. עבודותיו הראשונות התכתבו עם ביקורת התרבות המרקסיסטית (בעיקר עם יצירתו של ז'אן פול סארטר). בשנות השישים הוא היה ממנסחי המחשבה הסטרוקטורליסטית, ואילו בשנות השבעים התרחק ממנה מאוד, דחה אותה למעשה, והיה מחלוצי המחשבה והכתיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית.
בנוסף, בשנים האחרונות לחייו התכנס בארת בתוך כתיבה כמעט אנטי-תיאורטית ("אני פרא, ילד או משוגע", הוא כתב באחד מרגעי השיא של הספר האחרון שפירסם בחייו, "מחשבות על הצילום"), כתיבה שבאופן פרדוקסלי (שוב) הביאה את המחשבה התיאורטית שלו על הספרות והלשון לשיאיה המפעימים ביותר. ואם לא די בכך, אז גם את מושאי הכתיבה שלו לאורך השנים אי אפשר היה לעצור: הוא לא כתב רק על ספרות או על פילוסופיה, אלא גם על ציור, על עיתונות, על מוזיקה, על היאבקות חופשית (קאץ'), על יפאן, על אופנה, על ספורט, על חיי האהבה שלו, על אמו.
רק לא להתקבע
חוקר הספרות צווטן טודורוב, ידידו של בארת, תיאר כך את האופן שבו הביכו עבודותיו את הגבולות המקובלים של הכתיבות השונות, כשטישטשו אותם בלי הרף: "קשה מאוד היה לסווג את הטקסטים של בארת לאחד מסוגי השיח שאנו מכירים ושהח?ברה שלנו מקבלת כמובנים מאליהם; עובדה זאת כשלעצמה הספיקה כדי לשמש נקודת מוצא להתקפות על בארת מצד אלה שבעבורם התרבות היא טבע והטבע הוא חוק. הוא לא באמת מדען, הם אמרו, לא פילוסוף ואחרי הכל גם לא ממש סופר".
אלא שכאן הדברים מתהפכים שוב על ציר הפרדוקס, מכיוון שאי-הנוחות בתוך שיח תיאורטי כזה או אחר, הניסיון לחמוק מהתקבעות המחשבה והלשון - ההתנגדות העמוקה, הגופנית ממש (כך היא מתוארת בחיבוריו האחרונים), לכתיבה של ובתוך מכלול תיאורטי יציב ושלם - נהפכו לירושה הרוחנית העמוקה ביותר של בארת. קריאה מתמשכת ביצירותיו תגלה כי אי הנוחות וההתנגדות הללו ליוו אותו מאז ראשית יצירתו, והן אלה שהופכות אותו, בעיניי, לפילוסוף המרתק ביותר של הכתיבה אבל גם של אי-הכתיבה, של היחסים בין האני הכותב לכתיבתו, ושל השתיקה בכתיבה, של הכתיבה במשבר וכמשבר.
הכישלון הוא הערובה להמשך הכתיבה
בספרו הראשון, "דרגת האפס של הכתיבה" (1953), מובנת אי-הנוחות הזאת בעיקר במונחים חברתיים ופוליטיים. בחיבור החריף והאניגמטי הזה, עומד בארת על כך שכל בחירה בכתיבה מסוג מסוים (שיר בחרוזים, נניח, או מאמר בלשון אקדמית) היא גם מיד התמקמות בתוך שדה חברתי ופוליטי רווי מיתוסים, אשר מקבע בתוכו ומכין ל"אני" הכותב בו מקום קבוע מראש. בסופו של הספר הוא חולם על "דרגת אפס" של כתיבה, כלומר על כתיבה אוטופית שתצליח לחמוק מכל המיתוסים החברתיים.
למרות כל התהפוכות שעבר, זהו גם בדיוק הנושא, זוהי גם בדיוק התשוקה הבוערת בחיבוריו האחרונים, היפים עד כאב, שרובם התפרסמו לראשונה רק לאחר מותו ושרק מעטים מהם ראו אור בעברית. בחיבורים הללו נכתבת אי-הנוחות בתוך כל השיחים (התיאורטיים והספרותיים) במונחים אישיים יותר, כניסיון בלתי-פוסק לחמוק מן המקום המוכן מראש ל"אני" בתוך כל אחד מסוגי הכתיבות. הם עומדים כולם בסימן המשבר העמוק שחווה בארת בחייו האישיים, מותה של אמו האהובה אנרייט, והניסיון שלו לומר את כאבו, את אבלו, את אהבתו וגעגועיו אליה. הניסיון הזה, מבחינת בארת, נידון לכישלון, אבל כישלונו הוא בעצם הערובה להמשך הכתיבה, להמשך התשוקה, להמשך החיים (כותרת הטקסט האחרון שכתב, שבועות אחדים לפני מותו, היא "אדם תמיד נכשל לדבר על מי שהוא אוהב").
את רוב החיבורים הללו - חלקם הרצאות ומאמרים קצרים, חלקם טיוטות לקורסים שלימד באותן שנים בקולז' דה פרנס - לא הספיק רולאן בארת לפרסם לפני מותו והם מתפרסמים בצרפת מאז, בזה אחר זה, אחת לכמה שנים, ממש עד לחודשים האחרונים. כך רשימות היומן שכתב הרשימות המכונות "ערבי פריז" ורשימות "יומן אבל", שפורסמו בצרפת רק לפני שנה וראו אור בימים אלה בעברית וכך הטיוטות לקורסים ולסמינרים שהעביר בקולז' דה פרנס, וביניהם הקורס על "הנייטרלי", והסמינרים "הכנה לרומן" ו"איך לחיות ביחד".
וכך, שוב באופן פרדוקסלי, לקורא ביצירתו של בארת נדמה לעתים שגם אם תאונת הדרכים שאירעה לו ברחוב צר בפריז בסוף החורף של 1980 קטעה את חייו, את פעימת הכתיבה שלו היא לא הצליחה לעצור.
****
דרור משעני משמש (לצד שירה חדד) כעורך ספרות המקור של הוצאת כתר. הוא תרגם את "ערבי פריז" (ידיעות אחרונות, 2004) ואת "מות המחבר" (רסלינג, 2005) של בארת וערך והוסיף הערות ואחרית דבר ל"יומן אבל", שראה אור בימים אלה בכתר.