פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סרט לבן

      הדרמה הבינונית "הזדמנות שנייה" העניקה לסנדרה בולוק את האוסקר והחזירה לקהל השמרני את התחושה שהלבנים תמיד יהיו עליונים על השחורים. אבנר שביט מעדיף את מישל אובמה

      למה כל כך אהבנו את מומו ואת יוד'לה? אחד הנימוקים הנפוצים להצלחה המסחררת של "אסקימו לימון" ב-1978 היה הסבר חברתי: ההגמוניה האשכנזית היתה בטראומה מאובדן השלטון לימין והרגישה כי המדינה ברחה לה מבין האצבעות. "אסקימו לימון" היה מצרך מבוקש מפני שהוא איפשר למצביעי מערך וד"ש להתמודד עם הטראומה ולחיות מחדש, ולו רק לשעה וחצי, את הימים היפים שבהם עוד היו מלקקים גלידה מונטנה ומסרקים את הבלורית בשיער; הימים היפים שבהם, כפי שהיה אומר בן גוריון, מנחם בגין היה רק האיש שיושב ליד בדר.

      את הטענה הזו אפשר להעתיק מישראל של סוף שנות השבעים לארצות הברית של ימים אלה: נראה כי בתגובה לעלייתו של ברק אובמה לשלטון זקוק הקהל הלבן לסרטים שיאששו מחדש את תחושת העליונות שלו על פני השחורים. וכך, נהר קהל זה בסתיו האחרון לצפות ב"פרשס", סרט שאמנם נעשה בידי אפרו-אמריקאי, אך הציג את כל הדעות הקדומות האפשריות נגד שחורים. כמה חודשים לאחר מכן הסתער אותו ציבור בהמוניו על "הזדמנות שנייה", סרטו של ג'ון לי הנקוק שמנציח את כל הדעות הקדומות הללו, וחשוב מכך, מציג את הלבנים כיחידים שיכולים לגאול את השחורים מן הביבים.

      נכון, לפעמים סיגר הוא רק סיגר, אבל הפער בין איכותו האמנותית הירודה של הסרט והישגיו המעולים – הכנסות של רבע מיליארד דולר בקופות בארצות הברית, מועמדות תמוהה לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ופסלון מוזהב לכוכבת שלו, סנדרה בולוק - מחייב חיפוש אחר סיבות שאינן קולנועיות גרידא לתופעה הזו. ומכיוון ש"הזדמנות שנייה" אפילו אינו טורח להסוות את הנמשל שמאחורי המשל, לא קשה למצוא את הסיבות הללו.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "ועכשיו אקרא לכם את 'האוהל דוד טום'". מתוך "הזדמנות שנייה"

      אכן, הכל בדרמה הזו ישיר ופשטני, וכך גם סיפור המסגרת שלה: היה היה נער אפרו-אמריקאי ששמו מייקל (קוונטין הארון). הצעיר האומלל היה עב בשר ומאותגר שכלית לא פחות מפרשס, וגם הוא חי בשכונת מצוקה שנראית כמו פארודיה על סרטי הגטו למיניהם. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לפרשס, תושבת הארלם, חי מייקל בדרומה של ארצות הברית, אי שם במיסיסיפי. כל הסימנים מעידים על כך כי החיים של הדרומי השחור נעים במסלול שיוביל אותו לאחד משני כיוונים מצערים – לבית הכלא או לבית הקברות. אבל למזלו, האל הרחום מעניק לו שתי מתנות.

      המתנה הראשונה היא כישרונו הספורטיבי: השילוב בין הממדים השאקיל-אונילים שלו והאינסטינקטים הנדירים שבהם הוא ניחן הופכים אותו בפוטנציה לאחת ההבטחות הגדולות של עולם הפוטבול. אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה, הוא צריך לפתוח את המתנה השנייה שאלוהים שלח לו – הצדיקה הלבנבנה שנקרית בדרכו.

      השומרונית הטובה היא לי-אן (בולוק), ליידי לבנה שמעוצבת בצורה סטריאוטיפית לא פחות מאשר מייקל – היא לא פגשה מעולם באדם שמצביע למפלגה הדמוקרטית, היא נוהגת לשבת עם חברותיה הפרינססות לתה של ארבע והיא נשואה לגברבר אמיד שנראה כמו זמר קאנטרי (ואיזה פלא, באמת מגלם אותו זמר הקאנטרי טים מקגרו).

      עומק לבה של לי-אן משתווה לעומק חשבון הבנק שלה. לפיכך, כשהיא רואה את מייקל אובד הדרך מסתובב ברחובות, היא ממהרת לאסוף אותו במכוניתה ולשכן אותו במעונה. אחרי הכל, אם ישו היה נתקל באפרו-אמריקאי גדול ממדים משכונת עבריינים, גם הוא היה הופך אותו לבן בית בלי לחשוב פעמיים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מחוויר לעומת סרטי פוטבול שקדמו לו. מתוך "הזדמנות שנייה"

      היחסים בין לי-אן ומייקל מתפתחים באותה הרמוניה שבה התחילו. זה רק מתבקש, שהרי הבמאי הנקוק מעצב את שניהם כקדושים מעונים, וקדושים שכאלה תמיד מגישים את הלחי השנייה. אפילו בשעה שמייקל כמעט מביא למותו של בנה ברשלנות איומה, מסתפקת לי-אן במבט של "לא נורא, הוא עוד ילמד". ואכן, מייקל מיטיב להפנים את חוכמת החיים שאמו המאמצת הנחילה בו. וכך, למרות תנאי התורשה הבעייתיים, הלעג של החברים השחורים מהשכונה והאנוכיות של משפחתו המקורית, הוא משכיל לעשות חיל במגרש הפוטבול. נו, אז אולי הרפובליקאים לא הצליחו לייצא את הדמוקרטיה למזרח התיכון, אבל לפחות הם השכילו להציל את הנשמה של נער אפרו-אמריקאי אחד.

      העובדה שכל המתואר למעלה מבוסס על דברים שקרו באמת לא הופכת את "הזדמנות שנייה" למשכנע, שהרי אנחנו כבר יודעים כי סיפורים אמיתיים הם תמיד הבסיס לאגדות ההוליוודית הגדולות ביותר. הבעיה היא שגם אם משלימים משום מה עם הפטרוניות וחוסר האמינות של האגדה הזו, קשה למצוא בה איזשהו קסם. מגרש הפוטבול כבר שימש בסיס לרגעים קולנועיים מסעירים רבים, אבל הנקוק לא מצליח להשתמש בו כדי ליצור מתח ורגש. הבמאי ההססן מרחיק את המצלמה שוב ושוב מהזירה הספורטיבית, אבל גם כשהוא שם דגש על דיאלוגים לא נוצרת שום תנופה. אם כל זה לא מספיק בעייתי, הרי שהסרט גם דורך במקום וכתוצאה מכך מתמשך יתר על המידה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      בתפקיד שרה פיילין: סנדרה בולוק. מתוך "הזדמנות שנייה"

      יותר מכל נראה "הזדמנות שנייה" כמו סרט טלוויזיה אמריקאי מן השורה, כזה שרצוי לבלוע רגע לפני התרנגול של חג ההודיה. הממד היחיד שמוסיף לו מעט זוהר הוא נוכחותה של סנדרה בולוק, השחקנית המדוברת בהוליווד כרגע. אמנם גם היום איש לא היה חולם ללהק את בולוק לתפקיד בלאנש דובואה, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: היא מיטיבה יותר מכל שחקנית אחרת בת זמנה לעצב דמות שהרפובליקאיות יאהבו לאהוב. וכך, בדיוק כפי שעשתה ב"ההצעה", שובר הקופות הפנומנלי שקדם ל"הזדמנות שנייה", גם כאן מגלמת בולוק אשה שהיא גם קרייריסטית וגם מקדשת את ערכי המשפחה, גם נשית וגם שמרנית, גם כוחנית וגם טובת לב, ממש התשובה של המסך הגדול לשרה פיילין.

      אבל בניגוד מוחלט למשאלות של פיילין ושל סרטים מהסוג של "הזדמנות שנייה", אובמה עדיין בשלטון, והוא אפילו הצליח להעביר השבוע רפורמה חברתית היסטורית. לעומת זאת, בולוק קיבלה את האוסקר שלה רגע לאחר שהתכבדה בפרס הראזי לשחקנית הגרועה של השנה ורגע לפני שגילתה כי בעלה בוגד בה עם פרחה מקועקעת. לאור כל זה, לא בטוח שמומלץ לבחור דווקא בה או בשכמותה כאם מאמצת.