דברי חלש

האלבום החדש של גיבורת האינדי-פולק לורה מרלינג, "I Speak Because I Can", מבטא את כישרונה, אבל חוטא במאמץ יתר ובפוזה יומרנית

דנה קסלר
25/03/2010

אף שהיא רק בת עשרים, הסינגר-סונגרייטרית הבריטית לורה מרלינג כבר ראויה לתואר גיבורת אינדי-פולק. אבל אם אתם אוהבים כוכבות שמחות ומקפצות, או לפחות שבעות רצון, אז היא לא הזמרת בשבילכם. לורה מרלינג היא רצינית בערך כמו סרטן במעי הגס.

מרלינג הגיעה ללונדון מהפריפריה בגיל 18 כשגיטרה אקוסטית בידה. אלבום הבכורה שלה, “Alas I Cannot Swim”, שיצא בתחילת 2008, היה התגלות. שיר כמו “My Manic and I” – הקליקו למטה לקליפ הקריפי שלו – לא הותיר ספק לגבי הכישרון שלה.

מרלינג נחשפה במסגרת גל הזמרות הבריטיות הצעירות - לילי אלן, קייט נאש, איימי וויינהאוס, אדל, דאפי, קרן פלס - ובלעדיו סביר להניח שהיתה ממשיכה לשיר בבתי קפה או מחוץ לתחנות הרכבת התחתית כשכובע למטבעות מונח לרגליה. העניין הפתאומי של התקשורת הבריטית בכל זמרת צעירה חדשה עשה לה רק טוב, גם אם מההתחלה היה ברור שמבחינה סגנונית מרלינג שונה מאוד מכל האחרות: היא לא עושה פופ והיא לא עושה סול. הזמרת האהובה עליה היא ג'וני מיטשל.

באלבומה הראשון יצרה מרלינג פולק-פופ עדין ושברירי. מרגע שהחלה לשיר או לפרוט על הגיטרה היא הזכירה זמרות בריטיות כמו בת' אורטון וקתרין וויליאמס, וגם את כוהנת הפולק הבריטי הגדולה, סנדי דני מלהקת הפולק הסיקסטיזית Fairport Convention, שמתה הרבה לפני שלורה מרלינג נולדה. אבל כשזה מגיע לסטייל ולטקסטים – לורה מרלינג היתה לגמרי עכשווית. כשהתארחה בסינגל “Young Love” של המיסטרי ג'טס זה לא היה נראה מוזר. היום מהלך כזה היה אולי קצת יותר מפתיע.

עוד בוואלה!

"אנחנו לא חיים בסרט שאנשים עם מוגבלות יכולים הכל"

לכתבה המלאה
את הטון העדין של האלבום הקודם מחליפה אווירה סוערת הרבה יותר. עטיפת "I Speak Because I Can"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מבחינה תדמיתית, לורה מרלינג של האלבום השני היא לא לורה מרלינג של אלבום הבכורה. בגיל הזה, שנתיים הן המון זמן, ואם בתקופת האלבום הראשון מרלינג היתה ילדה היפסטרית חמודה בת 18 עם שיער מחומצן לבלונד פלטינה, פוני וסקיני ג'ינס, היום היא זמרת פולק ברונטית בת עשרים שלובשת שמלות שק ללא היסוס. המראה שלה מתאים בול למוזיקה: היא חיוורת, מלנכולית, עדינה ושברירית, אבל יחד עם זאת היא דרמטית וקשוחה, ועומדת איתנה נגד איתני הטבע (המטאפוריים, אם יורשה לי) המאיימים להפיל אותה ואת כולנו.

במראה החדש שלה מנסה מרלינג לשדר שהיא יוצרת רצינית, ואת אותם מאמצים השקיעה גם באלבום החדש, “I Speak Because I Can”. הטקסטים, כצפוי, נעשו פיוטיים הרבה יותר. לא תשמעו בשיריה החדשים מילים כמו “fit” (הביטוי הבריטי העדכני לכוסית/חתיכה) – מילה שכל להקה בריטית צעירה משתמשת בה בסיטונות, וגם מרלינג לא בחלה בה באלבום הקודם - אלא דימויים ממיתולוגיות ואגדות עם עתיקות. זה אומר, כמובן, שקשה הרבה יותר להבין על מה היא מדברת, אבל עושה רושם שהיא מנסה לבטא את הקושי שבלהיות אישה.

אמנם מרלינג לא התרחקה בהרבה מהטריטוריה המוזיקלית של האלבום הקודם, אבל האיזון השתנה: קודם לכן היא יצרה פולק-פופ, אבל הפעם הפולק נהיה דומיננטי יותר, ומהפופ בקושי נשאר זכר. את הטון העדין והאוורירי של האלבום הקודם מחליפה אווירה עזה וסוערת הרבה יותר, מה שבא לידי ביטוי גם בהפקה: העיבודים הרזים הוחלפו בעיבודים עשירים ומגוונים יותר. בניגוד לאלבום הקודם, הפעם נדיר שהגיטרה האקוסטית של מרלינג נשארת בודדה.

כל כך משתדלת, שהיא כבר די מעצבנת. לורה מרלינג(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הדימוי בקליפ של “Rambling Man”, שבו עומדת מרלינג על חוף הים ביום חורף קר כמו מבשרת על הסופה המגיעה, מתאים להרבה מהשירים באלבום. ב"Alpha Shallows" – השיר הגועש ביותר בו - נדמה שמרלינג לא מבשרת סתם על סופה אלא על אפוקליפסה. מנגד, יש גם קטעים עדינים וניק דרייקים, למשל “Made by Maid”. כך או כך, כל השירים החדשים רציניים ועצובים, כעוסים ופראיים או לפחות מלנכוליים ונוסטלגיים. הקטגוריה האחרונה היא הבעייתית ביותר. "Goodbye England" – שיר אהבה לאנגליה בשלג – כבר ממש נוגע בקלישאה.

ההשתדלות והמאמץ המוגזמים שהושקעו ב-"I Speak Because I Can", והיומרנות המלווה אותו, הופכים את מרלינג לדי מעצבנת, אבל אי אפשר שלא להתרשם מכישרון כתיבת השירים וגם מקולה הצלול. ברגע שהיא תפסיק לנסות להרשים או להתאים את עצמה לאיזשהו ארכיטיפ של זמרת פולק, נראה שיהיה בסדר. לא יודעת אם הייתי ממליצה על האלבום החדש שלה, אבל אם הייתי המורה שלה למוזיקה בתיכון הייתי נותנת לה ציון גבוה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully