האלבום החדש והחמישי של ליארז, "Sisterworld", הוא לא נעים לשמיעה. לא תמיד מוזיקה מוצלחת היא נעימה, בטח שלא לאוזן הלא-מזויינת שמכירה בעיקר את מה ששומעים ברדיו המסחרי. קחו לדוגמא את הארט-רוק (סוניק יות' של תחילת הדרך או את שיו שיו של האלבומים הראשונים), את הקטעים הקיצוניים יותר שיצאו מגזרת ה-IDM של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 (סקוורפושר, בוגדן רזינסקי וכו') וחלק גדול מהריליסים של האמביינט-נוייז (פנז, אלבה נוטו וכו'). כל הדוגמאות הללו מפנות אל מוזיקה מעולה ועמוסת רבדים, חדשנות, עומקים ואפילו מלודיות - עד כדי כך שחלק לא מבוטל ממנה נטמע בפופ ובאינדי הקלילים של היום, ואנחנו, שכבר התרגלנו, לא ממש שמים לב איך כולנו זוללים בתיאבון דברים שפעם נשמעו לנו אוונגרד לחלוטין.
ההבחנה הזו ידועה למדי ולכן היא נוטה לבלבל חלק מהאנשים שרוצים להרגיש חתרניים ועם היד על הדופק, אותם אנשים שמיד אוהבים את כל מה שמכאיב באוזן רק כי הוא מגניב ושונה למרות שהאמת היא שהוא די מקושקש (מי אמר Merzbow ולא קיבל?). מבחינה זו, יש לי הרגשה שמבול הביקורות המהללות סביב "Sisterworld" שהובילו אותו לממוצע של 80 באתר הביקורות Metacritic ולתיוג "המוזיקה החדשה הטובה ביותר" של פיצ'פורק הגיע מהחלק הפסאודו-אלטרנטיבי הזה של מבקרי המוזיקה, ושהאהבה הזו ניתנה כפרס על כך שליארז "העיזו" לעשות מה שבא להם, מבלי להתחשב בכמה רע זה נשמע.
זה לא שלא ניסיתי לאהוב את האלבום. ליארז הם להקה מצוינת ואחת מהאהובות עליי. במהלך עשר שנות הפעילות שלהם הם השתנו ללא הרף - בעיקר לטובה. הם תמיד היו מעניינים ותמיד הקדימו את הטרדנטים; תמיד ריגשו והפתיעו, גם כשעשו פופ וגם כשפנו לכיוונים אקספרמנטליים יותר. עד עכשיו, עד "Sisterworld". רק בכדי לחדד עד כמה לא קל לי לרדת עליהם, אציין את העובדה שהאלבום יצא כבר בתחילת החודש ודלף עוד הרבה לפני כן, אך כל הזמן דחיתי את מועד הביקורת. קיוויתי שאמצא משהו בין הגיטרות הלא כיפיות שיש בו, שאלמד לאהוב את הכיוון החדש, המלוכלך והלא מחמיא שהם הלכו בו, אך ללא הצלחה. נכון לעכשיו, "Sisterworld" הוא האכזבה הגדולה של 2010.
את האשמה אפשר להפנות אל עבר לוס אנג'לס לא מקום טוב להתרחשות ניסיונית אליה עברו ליארז מעט לפני הקלטת האלבום. ליארז היא להקת זיקית המתאימה עצמה לעיר בה היא נמצאת. באלבום הראשון שלהם, "They Threw Us All in a Trench and Stuck a Monument On Top" הם התגוררו בברוקלין ועשו את מה שבזמנו החל ברובע הפורה הזה דאנס-Pאנק קצבי ואנרגטי. באלבומים שבאו אחרי, הם כבר גרו בברלין ולכן הסאונד שלהם היה עמוק ומורכב בהרבה, עם השפעות של קראוטרוק ושל האפיזודה הברלינאית של דיוויד בואי. היום, כאמור, ליארז ממוקמים בלוס אנג'לס והאלבום החדש אפילו סובב סביב העיר וכל השירים שבו מרכיבים איזשהו קונספט רופף על מילוט מהמרחב האורבני שלה. ומה לעשות? לוס אנג'לס היא לא מקום בו להקה עם אג'נדה ניו-יורקית/ברלינאית יכולה לפרוח וכנראה שגם כשלהקה טובה כמו ליארז מחליטה לקחת על עצמה את האתגר הזה, היא נופלת חזק.
האלבום דווקא מתחיל יפה. "Scissor", בתחילתו, נשמע כמו ליארז של האלבומים האחרונים. אבל אז, דקה ו-40 שניות פנימה, נכנס ריף מכוער למדי שהורס את כל השיר, מכניס אווירה של קרקס בסיאטל של שנות ה-90 והורס את הכיף. מהרגע הזה, ועד "The Overachievers", שנמצא ברצועה התשיעית (והוא השיר היחיד שנשמע טוב בכל האלבום), אין רגע אחד שלא מכאיב, מבאס ומטלטל בדרך שאף אדם לא צריך להיטלטל בה. כן, פה ושם יש שברי שירים מוצלחים, אך אלו תמיד נהרסים עם שלל דיסטורשנים שמשחקים אותה Pאנק אבל בעצם, מתחת לפני השטח, הם לגמרי גראנג'. וגראנג', כידוע, זה ז'אנר שכמעט ונכחד מהעולם - וטוב שכך.
אך הפלרטוט עם הגראנג' הוא לא הבעיה היחידה של האלבום. גם כשאין גיטרות מהסוג המתועב שחובבי מייק פאטון אוהבים, יש רעשים צורמים שלא תורמים לכלום, וגם כשיש ניסיון להכניס מלודיות לכל הסיפור, אלו מלודיות שלא יגרמו לאף אחד לרצות לברוח מהמרחב האורבני אלא רק לברוח אל חיקו של ההמון, אל הרחוב השוקק ביותר, איפה שיש עדים. בעצם, אם נמשיך להיצמד אל הקונספט של "Sisterworld", אפשר לומר שהמקום היחיד שרוצים לברוח אליו תוך כדי האזנה לאלבום הוא מקום שבו לא שומעים את ליארז.