אינדי שמינדי

אתם בטח מכירים את הסרטים האלה. שעתיים אתה יושב בחושך, רואה צוות מובחר מבצע שוד כספות אימתני, ולא מבין דבר אחד – איך זה מצליח להם? כל הזמן אתה שואל, איך, איך הם עושים את זה? איך ההוא מצליח לחצות את קרני הלייזר בדיוק ברגע המתאים? והשני, איך הוא מנטרל את המחשבים של ההם בול על השנייה שמה-שמו נכנס למעלית? והמבוגר, איך הוא הסתדר עם אנשי קשר? בשלב כלשהו נגמר לך האוויר, מה גם שכל הצופים באולם הקולנוע צועקים עליך שתשתוק, אז אתה נשען לאחור, ומתחיל ליהנות. אחרי שאתה כבר ממש בעסק, אתה מבין שלהיגיון, בסרטים כאלה, אין משמעות. מה שחשוב זה הסטייל.

וסטייל, אתם יודעים, יש רק בהוליווד. בשום מקום אחר לא תמצאו את הסגנון החלקלק הזה, שבהקשרים אחרים קוראים לו בפשטות "קיטש". צריכים הוכחות? חפשו בספריית הווידאו הקרובה לביתכם את הניסיון הישראלי ליצור סרט בסגנון "שוד הכספות הגדול". אין טעם לפרט את הסיבות לכישלון – נציין רק שאת השודד השרמנטי גילם גדי יגיל.

אז "אושן 11" הוא מאה אחוז הוליווד, ומינימום ערך מוסף. כרגיל, יש לנו סיפור על שוד שעוד לא בוצע כמותו מעולם, כספת הכי שמורה שיש וחבורה שלא ברור אם יצליח לה, וכמובן שהכל עובר בקלות מפתיעה. שעתיים אתה נשען לאחור, נהנה מפיתולי עלילה שקשה להחליט אם הם יותר מבריקים או יותר קלושים, נהנה מתצוגת משחק לא רעה בכלל של כוכבים הוליוודיים (בעיקר בראד פיט, שהולך ומתגלה כשחקן נפלא לתפקידים חסרי אופי), ויוצא עם שום דבר. זה לא פסול, זה אפילו חינני במיוחד הפעם, אבל אל תתנו לאף אחד למכור לכם את זה אחרת.

אלא שאת "אושן 11" ביים סטיבן סודרברג. סודרברג זה מצליח, זה זמן מה, לשמור על תדמית של במאי אינדי נחשק, למרות ששני הסרטים האחרונים שלו – ועכשיו גם "אושן 11" – הינם סרטים הוליוודיים רגילים לגמרי. מבוימים בהרבה כישרון אמנם, אבל הכישרון הזה לא שואף עכשיו לחתור תחת הקיבעון ההוליוודי, אלא פשוט לשרת אותו בצורה מושלמת. ב"אושן 11", למרות כמה רגעים יותר מעניינים, אין יותר מאשר סטייל. לא אמינות ולא מורכבות. וגם אם זה מספיק בשביל סרט חביב בפני עצמו, זה קצת מאכזב, אחרי שמבטיחים לך יוצר מורכב מאין כמותו.

בקרוב, נדמה לי, סודרברג כבר לא יוכל ליהנות מכל העולמות. אם ימשיך ליצור סרטים חביבים כמו "אושן 11" תדעך אט-אט ההערכה כלפיו כיוצר, עד שתיעלם כליל. הוא צריך, למעשה, לבחור. מאחורי דלת מספר אחת ימתינו לו שוברי קופות, עושר וג'וליה רוברטס. מאחורי דלת מספר שתיים ימתין לו סיפוק יצירתי. אם להאמין למה שהוא אמר בנאום הזכייה שלו באוסקר בשנה שעברה, סיפוק יצירתי זה מה שהוא מחפש.