על בנים ועל בנות

השנים היו שנות השמונים המוקדמות והסדרה הכי מצליחה בטלוויזיה היתה "שושלת". פאלון, אחת הדמויות החשובות בסדרה, נעלמה אחרי ארבע עונות. בעונה החמישית היא פתאום חזרה. אבל אופס, פאלון היא לא אותה פאלון. החליפו את פאלון. שערורייה.

בליבן של הרבה ילדות קטנות והומוסקסואלים צעירים עוררה החלפתה של פאלון הישנה (השחקנית פמלה סו מרטין) בפאלון החדשה (השחקנית אמה סאמס) תחושות קשות של בגידה. עד היום, אם תשאלו הומו או בחורה בגילאי 30-40 מה היה הרגע המכונן בטלוויזיה של ילדותם, הם יגידו לכם ללא היסוס: החלפתה של פאלון. גם את סטיב, דמות נוספת וחיוורת למדי ב"שושלת" החליפו, אבל למי היה אכפת מסטיב. כשהחליפו את פאלון המקורית והיפה בפאלון המלאכותית והחדשה נצרב בלבנו עלבון. חשבו שלא נרגיש. בעצם, ידעו שנרגיש וזרקו עלינו זין. גם רמאים, וגם גאים בזה.

זה בערך המצב עם האלבום החדש של השוגאבייבז, ולמעשה עם כל המוטציה הזו שנקראת שוגאבייבז גירסת 2010 – מצב פאלון. חברות הלהקה המקורית, הנהדרות, עזבו. המקבילות של ארון ספלינג – המפיק האגדי מאחורי "שושלת" – בתעשיית המוזיקה החליפו אותן בבנות חדשות וממש לא מגניבות. ועכשיו יוצא הדיסק של החדשות, שדורכות בלי בושה על השם והפאסון של המקוריות, ואנחנו אמורים להסתכל ולהקשיב לשלושת הפקאצות הללו, נטולות השם והכריזמה (אחת מהן, התוספת האחרונה ללהקה, ייצגה את אנגליה באירוויזיון) ולהאמין שהן ממש כמו בנות הלהקה המקוריות: שיבון דנוהי החתולית, מיוטיה בוואנה הערסית וקישה בוכנן המתוקה. ולא רק להאמין, אלא גם לאהוב את זה, לפחות כמו שאהבנו את "Overloaded". אז זהו – שלא. אין מצב.

את "Sweet 7", הדיסק החדש של השוגאבייבז, לא הצלחתי לשמוע עד הסוף, ודווקא ניסיתי. כמה פעמים. נוכחותם של מפיקים כמו "Redone" (לידי גאגא) וכותבים כמו ריאן טדר ("וואן ריפבליק") בכישלון הזה רק חידדה את העובדה שהיתה ידועה כבר קודם: שניהם אובר-רייטד. "סוויט 7" מתרסק פעמיים, אם לא שלוש: קודם כל, הוא מתרסק כי הוא אלבום רע. בפעם השנייה הוא לא מתרסק אלא למעשה מרסק, כשהוא קובר ללא רחמים את השוגאבייבז, מי שהיו אחת מלהקות הבנות הטובות של העשור הקודם והיורשות החוקיות של אול סיינטס (שהיו כנראה להקת הבנות הטובה ביותר מאז הסופרימז). באותה נשימה הוא גם עוזר לבסס את גסיסתו של המותג הזה שנקרא להקת הבנות כפי שהכרנו אותו עד כה – אם כי כל עוד גירלז אלאוד המצוינות איתנו, אנחנו לא נהיה אלו שיקבעו את מותו. וההתרסקות השלישית היא כמובן בהיותו של "סוויט 7" תזכורת כואבת לפצע של פאלון, פצע שהגליד אך מעולם לא החלים. עלינו לא יעבדו פעמיים.

בעוד ניסיונן של השוגבייבז נכשל לא רק אמנותית אלא גם במצעד הבריטי (האלבום נכנס רק למקום ה-14), האלבום החדש של בויזון – כן, הם עדיין קיימים – דווקא עושה חיל במצעד הבריטי, נכנס הישר למקום הראשון והגיע כבר למעמד של אלבום זהב. בויזון, שהתפרקו בשנת 2000 והתאחדו בשנת 2007 (באמצע נאלצנו לסבול את מה שכונה "קריירת הסולו של רונן קיטינג"), איבדו בשנה שעברה את חבר הלהקה סטיבן גייטלי שמת במפתיע ובנסיבות טרגיות כתוצאה מסיבוך בריאותיו. לזכרו הם הוציאו את "Brother", אלבומם החדש. ולמרות שגם להקת בנים היא מותג גוסס, אפילו גוסס יותר מלהקת בנות, האלבום החדש של בויזון הוא נוגע ללב בדרכו.

נכון שהוא מתקתק – בכל זאת, בויזון – אבל גם הם התקדמו עם השנים ואימצו את גישת הג'יימס בלאנט-ג'יימס מוריסון האופנתית, מה שאומר שאת השירים המתקתקים הם שרים היום קצת פחות מלוקקי וקצת יותר עצובי, וזה לגמרי עובד. זה עובד כי זה מופק היטב אבל בעיקר כי השירים שלהם די יפים. במסגרת הז'אנר שלהם, הם בהחלט מהמוצלחים. וחוץ מזה, זה עובד כי האבל של בויזון על אבדנו של מי שהיה לצדם תקופה כה ארוכה הוא אמיתי והוא ניכר בשירתם. ואם טייק דאת הצליחו להפתיע בקאמבק מפואר, אז כנראה שגם בויזון יכולים. תנו להם צ'אנס, הם שרים מהלב.