מה שהילדים אוהבים

השיר הראשון של ארט ברוט הגיע ב-2004, צעק בקול "הקמנו להקה", ושם את חברי הלהקה – אדי ארגוס, ג'אספר פיוטצ'ר, פרדי פידבק, איאן קאטסקלין ומייקי ברייר – בחזית של האינדי-רוק הבריטי. אז נכון, בשיר יש הרבה הבטחות שעדיין לא קוימו, כמו למשל הטענה שארט ברוט הולכת לכתוב שיר שיהיה אוניברסלי יותר מ"יום הולדת שמח" או להיות הלהקה שתגרום לישראל ולפלסטין להסתדר (ובראיון הראשון שלי עם ארגוס, ב-2007, הוא הסביר לי שהוא ניסה, אבל שזה פשוט מסובך יותר ממה שהוא חשב). אבל גם ללא קיום ההבטחות זה טוב שארט ברוט מופיעים בישראל. מדובר בלהקה הכי ביקורתית שפועלת בשנים האחרונות וזו שמעבירה את הביקורת שלה עם ליטרים של סרקזם וקלילות. תרצו או לא – ארט ברוט לאינדי היא מה שאמינם היה פעם לפופ. לא פחות.

"אני רוצה שלאנשים יהיה טעם טוב יותר במוזיקה ואני לא יודע איך לגרום לזה לקרות" אמר ארגוס בראיון שפרסמנו איתו שבוע שעבר. ב-"Demons Out!" הוא מסביר את מהות המלחמה התמידית שלו בשטן שהוא אנשים עם טעם רע במוזיקה.

ב-2007 יצאו ארט ברוט לסיבוב הופעות משותף עם ההולד סטדי – היחידה שמתחרה בארט ברוט על טייטל "להקת הרוק הטובה בעולם" וקרייג פין, הסולן של ההולד סטדי, הכיר לארגוס את הריפלייסמנטס. מאז ארגוס לא מפסיק להזכיר בכל הזדמנות את הלהקה המצוינת הזו שלא זוכה למספיק הכרה. עד כדי כך שבאלבום האחרון של ארט ברוט הוא אפילו כתב שיר מחווה ללהקה העתיקה ובו הוא שואל שוב ושוב "איך רק עכשיו גיליתי את הריפלייסמנטס? חלק מהם כמעט זקנים כמו ההורים שלי".

הבלק ארטס הם פרויקט צד של אדי ארגוס, בת הזוג שלו דיאן ואלדס, קית' TOTP ואחרים. עם הזמן ההרכב שינה את השם ל-Art Naif ועוד לא קיבלנו אף ריליס אמיתי ממנו, אך לבלק ארטס יצא סינגל כפול אחד, עם שיר כריסטמס והקטע הנ"ל, בעל השם הגאוני "גלאם קז'ואל". בשיר הזה ארגוס מסביר איך להיות נוצץ ללא מאמץ וגם זורק את ההצהרה ש"למרות שלא היתה לי הזדמנות לקרוא את כולו/ האינטרנט מלא באנשים רשעים וטיפשים".

הצמד EWITFRN של ארגוס ודיאן ואלדס, שהוציא את אחד האלבומים המוצלחים ביותר של 2010, מתכתב עם שירי פופ מוכרים יותר ופחות. בשיר הנוכחי למשל הם נכנסים באבריל לאבין, כועסים עליה על כך שהיא אובססיבית ומסבירים לה, בעדינות, שזה לא יפה לנסות ולגנוב חבר של מישהי אחרת.

ארגוס אולי מתעצבן על אבריל לאבין שהיא אובססיבית, אך זהו מקרה קלאסי של "הפוסל במומו פוסל", שכן "אמלי קיין" זה ההמנון האובססיבי הגדול ביותר של כל הזמנים (אפילו יותר מ-"Every Breath You Take" של הפוליס) ובמקביל – גם השיר הגדול ביותר של ארט ברוט. אם אתם לא מכירים את המילים של השיר, עדיף שתקשיבו עם תשומת לב יתרה במקום שאכתוב עליו יותר מדי משפטים.

גלאם צ'ופס הוא הרכב הגלאם של ארגוס וכנראה הפרויקט המוזיקלי החלש ביותר בו הוא נגע. יחד עם זאת, עדיין מדובר במשהו טוב יותר מרוב הדברים שתמצאו באופן אקראי בבלוגים השונים.

אני לא חושב שיש מדור שמטיף יותר מ"הילדים" לגבי שימוש בסמים. ובכל זאת, אני חייב להסכים עם ארט ברוט לגבי הטענה שבמקרה ויש לכם אישיות גבולית, אסיד זה פשוט מפחיד מדי ורצוי להתרחק ממנו. "הייתי שמח כשרק שתיתי ואז מישהו ערבב לי בפנים מדע בדיוני" שר ארגוס על החוויה הרעה שהיתה לו ואני מבין אותו לגמרי. ועדיין, אם אתם מרגישים שלכם זה לא יקרה, אני מציע לכם ללכת עם האמת הפנימית שלכם ולהצמיד את הבול ללשון.

לפעמים שיר פופ רותח עדיף מנשיקה לוהטת.

ארט ברוט מורכבת מילדים חנונים שבזים לתזה שילדים רעים ראויים להתייחסות כלשהי. בשיר הזה EWITFRN עונים לשיר של הקריסטלס ומסבירים את האג'נדה שלהם לגבי ילדים רעים.

הפנר היא הלהקה שהכי השפיעה על אדי ארגוס. הטקסטים שלו הם ללא ספק שכלול מתקדם של אלו שהגיעו מסולן הפנר דארן היימן והמסרים שלו דומים למדי אם כי ישירים יותר. קחו למשל את השיר הזה של הפנר, שמופיע על האלבום המופתי "The Fidelity Wars", בו היימן אומר "איך היא יכולה לאהוב אותי אם היא לא אוהבת את הקולנוע שאני אוהב" ותחשבו על כמה זה דומה לגישה הכללית של ארט ברוט הגורסת כי אנשים מתחברים על בסיס תרבותי וכי כל דבר אחר הוא חסר חשיבות.

דה לאסט ארמי הזמינו את ארגוס וביקשו ממנו לשחק אותה רומנטיקן מהסוג הישן בגרסת הכיסוי שלהם ל"ז'ה טאם".

גם לג'ונת'ן ריצ'מן יש תפקיד חשוב בהתפתחות של ארט ברוט. שימו לב לשיר הזה, שלקוח מאוסף שירי הילדים "Colours Are Brighter" אך היה יכול להיות בקלות על כל אלבום של ריצ'מן: זה ילדותי, פשטני ועמוס ברגש אותנטי ונוגה, כמו לא מעט שירים של ארט ברוט.

ג'ארוויס קוקר אמר פעם שג'פרי לואיס (שמגיע גם הוא לארץ במאי) הוא כותב השירים הגדול ביותר בארצות הברית, ובכך לא שלל את האופציה שהוא עצמו הכותב הגדול ביותר בעולם. ארגוס הלך צעד קדימה, למקום יותר כן ופחות נרקיסיסטי והכריז שלואיס הוא כותב השירים הכי גדול בעולם.

לפני שארט ברוט התגבשה, לארגוס וג'אספר היה את הארט גובלינס (הכוללים אנשים נוספים שעבדו עם ארגוס במהלך השנים). הארט גובלינס לא הספיקו להוציא אלבום שלם וסינגלים שלהם – שלרוב מכילים טקסטים שלאחר מכן הגיעו לשירים של ארט ברוט – הם דבר נדיר וקשה להשגה, על אחת כמה וכמה באיכות ראויה. בשיר עם השם המבריק "My Keyboard Guitar Gently Weeps" השניים מנסחים את הגישה השונאת ארטיסטיות בשקל שהמשיכה לארט ברוט, עם משפטים כמו "עומק הנהר וגובה ההר/ מוזילים את שאני מרגיש בפנים/ כי אני לא שוכב ער בלילה עם מחשבות על עומק הנהר וגובה ההר".

דה וישי רג'ים הם הגלגול הקודם של EWITFRN, לפני שהחל הקונספט המהודק של שירי תגובה. הקטע הנ"ל הוא קאבר של דה וישי רג'ים לאחד השירים היפים ביותר של הפנר בפרט ואחד השירים היפים ביותר שנכתבו בכלל.

הקלילות של אדי ארגוס וההתעקשות שלו לא להיות אדם כבד או דאונר רציני נשפכת מכל כיוון של "People in Love" ומהטיעון הצודק שעל כל קשר מתגברים, שתמיד אפשר להמשיך הלאה ושלרוב כל מה שצריך זה כמה שבועות, אלכוהול וסיגריות, אך גם מקרים קשים יותר נפתרים בסופו של דבר. אז על ההופעה של ארט ברוט בתל אביב נגיד כזה דבר – גם אם לא תגיעו אליה, סביר שתתגברו על ההחמצה הזו מתישהו. אבל מצד שני למה לכם לעבור שבועיים של שברון לב? פשוט תגיעו ותפסיקו לחשוב כל כך הרבה. יהיה מדהים, זה בטוח.