פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חלוץ מטרה

      "בגובה העיניים", ספרו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, הוא אחד מספרי הגנרלים הטובים ביותר שנכתבו בישראל. הצרה היא שזה בדיוק מה שהופך אותו גם לאחד המסוכנים שבהם

      אין ספק שעם פרסום "בגובה העיניים" של הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ עולה רמתם של ספרי הגנרלים בישראל. מדובר במתכונת חדשה ועסיסית יותר מזו של עידן "פנקס שירות" של יצחק רבין, מתכונת שהחלה עם "אורות בערפל" המצוין של האלוף במיל' אורי שגיא, שראה אור לקראת סוף שנות ה-90. חלוץ, שתמיד הקפיד להקרין בשפתו ובשפת גופו שלא ברור לו מה בין איש במדים כחולים לבין הניאנדרטלים של צבא היבשה שמקיפים אותו, מתגלה בספרו ככותב בהיר שפה וציורי במידה. אך בעיקר הוא נחשף כאדם בעל ראיית עולם רחבה יותר מהמצביא הצבאי הקלאסי, כפי שעולה מתוך התיאורים הנוגים אך חדורי המוטיבציה שהוא מספק למלחמת יום הכיפורים ("איש מאיתנו לא העמיד פנים שהוא לא מפחד. מי שאינו מפחד, הוא אידיוט" - עמ' 115), בה שירת כטייס מילואים, ועד לאופן שבו הוא מגולל את ימיו מעוררי המחלוקת כמפקד חיל האוויר וכמובן את כהונתו כרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה.

      עליית הרמה מורגשת כבר בפתיחה. בחוכמה, פותח חלוץ את הספר בשורת המשגים שלו במלחמת לבנון השנייה (גיוס מילואים מאוחר, "סלחנות יתר כלפי התנהגותם הבלתי-לויאלית של חלק מבכירי המפקדים" - עמ' 19). הסיבה לכך היא שלאורך כל הספר חשובים לחלוץ בעיקר שני דברים. ראשית, להתנקות מתדמית השחצן המתנשא שמשלב אנגלית במשפטים נטולי טאקט ומפגין חוסר עניין בוטה באנשים טיפשים. כך, אגב, ניתן לתרץ את המקום הנרחב מדי שניתן בספר לנכים ולבני משפחות שכולות שאותם ליווה לאורך חייו (למשל, קצינת חיל האוויר שנפגעה במלון פארק - עמ' 235) – אפיזודות שהן פסיק בקריירה של חלוץ אך מסחטת רגש אפקטיבית למדי כשמדובר באיש עם תדמית כמו שלו. ואילו המטרה השנייה שעומדת לנגד עיניו היא להציג את מלחמת לבנון השנייה כהצלחה סבירה, יתכן לקראת כניסה אפשרית לחיים הפוליטיים. ואמנם, ההכאה על חטא שעמה פותח חלוץ את ספרו מצליחה לעורר אמפטיה כלשהי, אפילו עבור אדם שתדמיתו הציבורית קבורה בעומק הבונקר של חסן נסראללה, ובכך לקדם אותו אל עבר שני היעדים הנכספים.

      מי חטף ומי לוטף?

      באותו עניין, גרסתו של חלוץ מרתקת פי כמה מחלק מספרי המחקר ה"אובייקטיבים" אודות מלחמת לבנון השנייה ("שבויים בלבנון" של עופר שלח ויואב לימור, "האדמה רעדה" של אילן כפיר). שהרי אם לכל עיתונאי בישראל יש אג'נדה (ויש להוציא מהכלל את "קורי עכביש" הלא פחות ממדהים של אבי יששכרוף ועמוס הראל), עדיף להנגיד מולה את האג'נדה של מי שהיה שם בשמו, דרגתו ובעיקר באחריותו לאירועים. חלוץ עושה זאת מצוין, באמצעות תיאור יומיומי של האירועים מנקודת מבטו (שמתרחבת ומתכווצת על פי חשיבותם), ובאופן מרתק, כפי שראוי לסיפור מורכב כמו מלחמת לבנון השנייה. אמנם הספר חסר השקפת עולם רחבה בנושאי חברה וכלכלה (הפרק "מציאות ואתגרים" עוסק בנושא בשוליים ובאופן שטחי למדי) כמצופה מאדם מנוסה כחלוץ, אבל עדיף כך מאשר להסתמך על אדם שיודע הכל מראש – וגם בדיעבד, כפי שהפליא לעשות בוגי יעלון בספרו, "דרך ארוכה קצרה" .

      כמובן שחלוץ מספק גם את ליטרת הבשר לה מצפים רבים, אך כאן הוא נוקט בטקטיקה מעניינת של איפה ואיפה. כמובן שבוגי יעלון, שפירק אותו בספרו שלו, זוכה למנה אחת אפיים כולל ציטוט מעליב למדי של הנשיא לינקולן בהקשר שלו ("מוטב לשתוק ולהיחשב טיפש מאשר לדבר ולהסיר את הספק" - עמ' 490). גל הירש, לעומת זאת, שהאשים את חלוץ בהפקרתו לתקשורת בספרו שלו, זוכה לביקורת מדודה וללא מעט מחמאות על תפקודו בסיום המלחמה ("ביטחונו העצמי שב אליו" - עמ' 491). ואילו הביקורות המופנות כלפי פיקוד צפון (האלוף אודי אדם ובעיקר האלוף אייל בן ראובן, אותו מתעב חלוץ במיוחד) חריפות להפליא לעומת הביקורות על הדרג המדיני, שלדברי חלוץ, לא הסכים לאשר פגיעה בתשתיות בלבנון לבקשתו (דוגמה אחת). אלה האחרונות גם לא עוקצניות כפי שניתן היה לצפות, למעט ההודאה שלא היה באמת טעם בדיונים אצל שר הביטחון עמיר פרץ, משהו שאפילו פרץ הבין בשלב מסוים. גם מופז, שר הביטחון שהיה ממונה על יעלון בתקופת הקיצוצים בכוח האדם בצה"ל, זוכה בעיקר לליטופים מחלוץ.

      נורה אדומה

      אותו מדרוג ביקורת, לצד משפטים מקפיאי דם ומעוררי חלחלה כמו "אני מקווה שהמלחמה תימשך מספיק זמן, כדי שגם אני אצליח להפיל מטוס אויב" (בזמן מלחמת יום הכיפורים, עמ' 84), הופכים את "בגובה העיניים" לספר לימוד היסטוריה מצוין אבל גם לנורה אדומה שעלינו להיזהר ממנה. מאחורי האיש הלכאורה אמפתי הזה, שאפילו מודה בשגיאותיו, עומד אדם שמוכן שמדינת ישראל תסבול ממלחמה כדי להגשים את עצמו. מדובר באדם שיכול לכתוש עד דק בפטיש שניצלים את מי שאינו מהווה יריב עבורו (עם כל הכבוד למשנה לראש הממשלה, בוגי יעלון, וחברת הכנסת מירי רגב, אז דוברת צה"ל) אבל להמשיך בקשר השתיקה סביב מי שהגיוני למדי שיהיה שותפו הפוליטי, אהוד אולמרט, אליו הוא רק מלא מחמאות למרות הביקורת שזה האחרון השמיע בוועדת וינוגרד על הצבא שחלוץ ניהל.

      בעוד כמה שנים, אם כן, כששר הביטחון יהיה דן חלוץ ושר החוץ יהיה אהוד אולמרט – שניים מהאנשים החריפים ביותר שפעלו בשירות הציבור בישראל – ודאי נשאל את עצמנו איך האנשים שהעלו את משמעות המושג "המצב בקנטים" לדרגת אמנות חזרו לאותן עמדות מפתח. ואז נוכל לחזור לעבודה המצוינת שעשתה הוצאת "ידיעות ספרים" וחטיבת הגנרלים במיל' המתרחבת שלה (יעלון, הירש, אלעזר שטרן) עם ספרו של חלוץ ולמצוא את התשובה. שם, באותו עפר בו חלוץ התפלש למען עם ישראל ובתכלת נפשו הרגישה (למרות מה שכולכם חושבים), התגבש לו הקאמבק של מר "מכה קלה בכנף" (הסברו בספר לאותה התבטאות לא משכנע בעליל) ובחסותו הוא ישוב ככל הנראה למרכז חיינו כשהוא "בוגר יותר" ו"רגיש יותר", כפי שוודאי יטען בראיונות וינפנף בספרו כהוכחה.

      בדיוק בגלל זה, "בגובה העיניים" הוא לא רק ספר מצוין אלא גם ספר מסוכן. שכן, בין אם אתם נמנים על אלה שלא סולחים לרב אלוף (במיל') דני חלוץ על כך שלא השכיל להחזיר את לבנון 20 שנה אחורה כפי שהבטיח ערב מלחמת לבנון השנייה ובין אם אתם שפויים יותר ופשוט סולדים ממנו בשל חוסר הערך המופגן שלו לחיי אדם בכלל ולחפים מפשע בפרט, דבר אחד ברור: כך או כך, אתם לבטח לא רוצים לראות אותו באיזושהי עמדה שבה הוא יכול לקבל החלטות שנוגעות לחייכם ולחיי יקיריכם. לכן, יכול מאוד להיות שתיהנו ותלמדו מהספר הבאמת טוב הזה אבל אחרי זה אל תתפלאו כשיסתבר לכם שהוא בסך הכל נועד להמתיק את הגלולה שלפני שהתחלתם לקרוא ממש – אבל ממש – לא רציתם לבלוע.

      דני חלוץ, "בגובה העיניים", 564 עמ' / ידיעות ספרים