כיסוי חלקי

בהיררכיה של עולם הרוק אין דבר נמוך מלהיות להקת קאברים. אבל ברגע שאמן מבוסס ומוערך, שכבר הוכיח את עצמו ביצירותיו המקוריות, מחליט לעשות קאברים – זה כמובן משהו אחר לגמרי. את העובדה הזאת ניצלו גאז קומבס ודני גופי – הסולן והמתופף של סופרגראס – כשהקימו את פרויקט הצד, The Hotrats, שכל מטרת קיומו היא ביצוע שירים של אחרים.

הצמד אימץ את שמו מהאלבום "עכברושים חמים" של פראנק זאפה, החליט ללבוש חולצות עם פסים ולהופיע עם בובות חלון ראווה על הבמה, והקליט אלבום בשם “Turn Ons” (בהשראת “Pin Ups” של דיויד בואי) בהפקת נייג'ל גודריץ', שהפיק בעבר אלבומים לרדיוהד ולבק בין השאר.

כשזה מגיע לאלבומי קאברים יש שני פרמטרים שיש לבחון: א. בחירת השירים, ב. הביצועים. ובכן, הבחירות של קומבס וגופי הן צפויות לחלוטין, ללא שום הפתעה. זה כמובן לא נורא, כי לפחות זה מוכיח שהם היו כנים בבחירות שלהם ובחרו לבצע אך ורק שירים של אמנים שהם מאוד אוהבים ומושפעים מהם, ללא אף התחכמות לשם ההתחכמות. הביצועים? יש ויש. אבל גם אם פרויקט הקאברים של חברי סופרגראס הוא לא יותר מנחמד, לפחות הוא נותן לנו הזדמנות להכיר טוב יותר כמה קלאסיקות רוק אלמותיות:

האלבום נפתח נהדר בקאבר גרובי למדי לאחד מהמנוני הבאסה הגדולים של הרוקנרול, בו מספר לו ריד שהוא חי בפח זבל עם 13 חתולים מתים ושבעלת הבית ניסתה להרביץ לו עם מקל של ספונג'ה – מציאות שהיתה יכולה להיות נסבלת אילו רק הבחורה שלו היתה חוזרת אליו. אבל היא לא, והוא פשוט לא יכול לסבול יותר את המצב.

"I Can't Stand It" הוקלט במקור ב-68'-69' על ידי הוולווט אנדרגראונד במסגרת ההקלטות לאלבמום השלישי, הסלף-טייטלד. השיר לא נכנס לאלבום והגירסה הזאת ראתה אור לראשונה באמצע שנות השמונים באוסף “VU”. אבל גם אם השיר לא נכנס לאלבום של הוולווט אנדרגראונד, לו ריד לא התכוון לוותר עליו והקליט אותו מחדש לאלבום הסולו הראשון שלו.

כמו כל יתר להקות הבריטפופ של שנות התשעים, גם סופרגראס חבים חוב גדול לקינקס, שבשנות השישים זיקקו את משמעות המושג להקה בריטית. כשזה מגיע לכתיבת טקסטים ריי דיוויס מהקינקס מעולם לא ניסה לחקות כותבים מהצד השני של האוקיינוס, אלא הסתמך על נקודת הראות הבריטית שלו – החלטה שהולידה דורות של יוצרים בריטיים מקוריים שכותבים מתוך חוויותיהם והעולם שהם מכירים.

את השיר האפי הזה של ריי דיוויס מ-68' אפשר לשמוע בגרסאות שונות ומורחבות באלבום המופת של הקינקס, “The Kinks Are the Village Green Preservation Society”. בתור אחת הלהקות המשפיעות של הפופ הבריטי, שיריהם של הקינקס בוצעו על ידי אינספור להקות לאורך השנים. אחד הביצועים היפים ביותר ל“Big Sky” שייך ל-Blue Aeroplanes, שהקליטו אותו בתחילת הניינטיז.

אחד השירים המסתוריים והמפחידים מאלבום הבכורה של הדלתות מ-67' הוא "The Crystal Ship" (שמופיע גם בבי-סייד של "Light My Fire") - שיר פרידה שג'ים מוריסון כתב לאהובתו הראשונה, מרי וורבלו, שנפרדה ממנו ב-65' בגלל הקושי שלה לשאת את צריכת האלכוהול והסמים הפסיכדליים הכבדה שלו. ראיון עם וורבלו מ-2005 חשף שהיא מובטלת ובקושי יוצאת מהקרוון שלה. היא התחתנה והתגרשה פעמיים, אין לה ילדים, ועל פי עדותה – היא מעולם לא התאוששה מהפרידה מהנפש התאומה שלה, ג'ים מוריסון.

הביצוע של ההוטרטס ל"Fight for Your Right" של הביסטי בויז הוא אחד החלשים באלבום, ולא בגלל שהמקור לא שיר אדיר. ל"Fight for Your Right" של הביסטי בויז היה פוטנציאל מעולה להפוך לשיר רוקנרול, פוטנציאל שההוטרטס איכשהו פספסו.

למרות שהוא שיר היפ הופ, המקור הרבה יותר רוקנרולי מהגירסה החדשה, כשהשוס הוא סולו הגיטרה של קרי קינג, הגיטריסט של להקת המטאל Slayer. אם הקונפליקט הנמצא בבסיס השיר הוא שהוא נכתב כפרודיה, בעוד שרוב הקהל פספס את הנקודה הזאת, הגירסה של ההוטרטס לא מחזקת אף אחד מהקטבים. הביצוע של ההוטרטס הוא לא שיר מסיבה אך גם לא פרודיה על שירי מסיבה.

היות שזה הביצוע שהוא הכי רחוק מהמקור, זה הקאבר שמרבית המבקרים הכי התלהבו ממנו. המבקר של הבי.בי.סי אפילו פירש את הביצוע של ההוטרטס כ"קינה אקוסטית לנעורים שחלפו". לי הפרשנות הזאת נשמעת מאולצת. אותי הביצוע של ההוטרטס סתם ביאס.

להקת הפוסט-הפאנק הפוליטית מלידז, Gang of Four, שעירבבה אנרגיות Pאנק ומסרים סוציאליסטים עם בסים מקפיצים וגרובים רקידים, זכתה לגל מפתיע של פופולריות והתעניינות מחודשת במחצית הראשונה של העשור, כשכל עולם האינדי חזר לפתע לצלילי הפוסט-פאנק ולגרוב הPאנק-Fאנק של סוף הסבנטיז-תחילת האייטיז. לכן זה לא מפתיע שגם ההוטרטס נזכרו ב-Gang of Four.

ההוטרטס בחרו ב"Damaged Goods", מלהיטי אלבום הבכורה האדיר של Gang of Four, שנקרא "Entertainment!" ושיצא ב-79', והפכו אותו לשיר מחאה פולקי עם גיטרה אקוסטית, מבלי לגרוע מהכוח של השיר.

אחד הלהיטים הגדולים של מלכי הארט-פאנק הגלאמיים רוקסי מיוזיק הוא “Love is the Drug” מ-75'. פעם הוזמנתי לתקלט רוקנרול בברקפסט קלאב. כצפוי, היתה חוויה לא קלה, בעיקר כשבליינית עם עקבים ומחשוף ניגשה אליי וביקשה שאשים "משהו יותר סקסי" באמצע "Love is the Drug" של רוקסי מיוזיק. מצטערת, אמרתי לה, אבל אני באמת לא מכירה שום דבר סקסי מזה. ואם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לביצוע של גרייס ג'ונס (ותברחו מהקאבר של קיילי מינוג כמו מאש).

“Bike” הוא השיר הסוגר את אלבום הבכורה של פינק פלויד, “The Piper at the Gates of Dawn” שיצא בשנת 67'. האחראי על האלבום הוא כמובן סיד בארט, שעמד בחזית של פינק פלויד במשך אלבום וחצי, ונפטר ב-2006, אחרי יותר משלושים שנה בהם תקשר בעיקר עם עצמו.

הפסיכדליה של בארט ניחנה בקסם ילדותי, עם טקסטים מפחידים ומצחיקים שמגיעים לשיאם בקטע הפופ המוזר הזה, בו מספר בארט לבחורה על האופניים שלו (שהם לא באמת שלו כי הוא לווה אותם) ועל עכבר שהוא קרא לו ג'רלד ועל עוד כל מיני דברים משונים.

בביצוע של ההוטרטס מן הסתם לא נותר זכר לתמימות של התקופה הפסיכדלית (לזכותם יאמר שהם לא ניסו להתחזות למשהו שהם לא), אבל משמח לגלות שהם לא ויתרו על הקטע האוונגרדי שבסוף השיר.

אחד הקאברים המוצלחים באלבום הוא הביצוע של ההוטרטס ללהיט הרוקנרול “Pump it Up” של אלביס קוסטלו, מאלבומו השני, “This Year's Model” מ-78'. בימים ההם היה קוסטלו מלך הגיק-שיק והאיש בעל הרגליים העקומות ביותר בסביבה – תכונה חשובה לכוכבי רוקנרול. השיר הזה תפור לאנרגיות של סופרגראס, ומה שכל כך טוב בביצוע הוא ששומעים כמה הם נהנים לנגן את השיר.

עוד קאבר מעולה, ולא פחות כיפי ומשוחרר, שנעשה ל”Pump it Up” הוא הקאבר של מאדהאני. אם אהבתם אותו, מומלץ מאוד להשיג את אוסף הקאברים “Tannis Root Presents: Freedom of Choice”, מ-92', שבו להקות אלטרנטיב אמריקאיות מהתקופה, כמו סוניק יות, יו לה טנגו, סופרצ'אנק, Polvo ואחרים, מבצעים קלאסיקות ניו-ווייב.

רוברט סמית מהקיור סיפר פעם למגזין המוסיקה “Uncut” שבשנות השמונים הוא חשב שהוא צריך להתאבד – כמו שעשה איאן קרטיס מג'וי דיוויז'ן – בשביל שאנשים יקחו את הדיכאון שלו ברצינות. בהמשך, כשנמאס לו להרגיש שהוא צריך להוכיח משהו למישהו, הוא התחיל להוציא שירים פופיים שמחים, כשהגדול שבהם הוא כמובן "The Lovecats" מ-83' – להיט הפופ שכל להקה מצטערת שהיא לא כתבה אותו בעצמה. גאז קומבס לעולם לא יהיה חמוד כמו רוברט סמית, אבל אין להכחיש שהוא מוסיף סקס אפיל לא מבוטל לשיר.

חמש דקות לפני שהמציא את עצמו מחדש בתור זיגי סטארדאסט הניח דיוויד בואי את היסודות לז'אנר הגלאם-רוק באלבומו הרביעי, "Hunky Dory", שיצא ב-71'. אחד השיאים הוא השיר הזה, "Queen Bitch" - המחווה של בואי לוולווט אנדרגראונד וללו ריד. זה בדיוק מסוג השירים שההוטרטס הכי נהנים לנגן, מה שהופך את הקאבר לתענוג.

באוקטובר 76' הסקס פיסטולס הוחתמו על ידי EMI, אבל ההתנהגות השערורייתית של הלהקה גרמה לחברה לפטר אותם עוד לפני האלבום הראשון. את דעתם על EMI הביעו הסקס פיסטולס כעבור שנה באלבומם הראשון והיחיד, “Never Mind The Bollocks, Here's The Sex Pistols”, שיצא בחברת וירג'ין.

הגירסה האקוסטית של ההוטרטס נותנת ל"E.M.I." חיים חדשים, ומראה לכל מי שלא יכול לסבול את הדיקציה של ג'וני רוטן שזה שיר פופ לגמרי לא רע.

הדיסק מגיע לסיומו עם ביצוע איום ונורא לאחד השירים היפים ביותר בפופ הבריטי – "Up the Junction" של סקוויז מ-79'. שם השיר לקוח מאסופת סיפורים קצרים של נל דאן על צעירי מעמד הפועלים מאזור צומת קלפהאם בדרום לונדון.

הסיפור “Up the Junction” עובד להצגת טלוויזיה בידי קן לואץ' (שגם עיבד לסרט את הרומן הראשון של דאן, “Poor Cow”), ומאוחר יותר הפך לסרט קולנוע שביים פיטר קולינסון ("הג'וב האיטלקי"). בניגוד לספר/סרט, בעלילת השיר אין הפלה לא חוקית – כשהנערה מקלפהאם נכנסת להריון, היא והחבר שלה מוכרים את הטלוויזיה כדי לחסוך מעט כסף והיא יולדת את בתם, אבל אחר כך עוזבת אותו בגלל בעיית השתייה שלו והולכת עם איזה חייל.

זה שיר עצוב נוגע ללב, אבל בלדת הפסנתר של ההוטרטס פשוט לא עובדת. נראה שההוטרטס היו צריכים להתמקד בשירי רוקנרול רקידים ושמחים.