התערוכה החדשה של האמנית דגנית ברסט בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב נפתחת בעבודת וידיאו שמוצבת מול הכניסה. עבור מי שמצוי ביצירתה של ברסט, אחת האמניות הוותיקות והבולטות בישראל, זו עשויה להיות פתיחה מפתיעה. שכן ברסט, בת 61, מוכרת בעיקר כציירת וצלמת שנעה על הטווח שבין אמנות קונספטואלית למינימליסטית.
"כל התערוכה הזו היא אוף טראק", היא אומרת בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה, "אבל ככל שאני מתרגלת אליה, אני רואה במבנה העומק שלה את מסלול הדברים שמעסיקים אותי ושהעסיקו אותי במהלך כל שנות היצירה שלי. ועם זאת, אני ממש לא בטוחה שאמשיך לעשות וידיאו".
"לאורך הקריירה שלי", ממשיכה ברסט, "העבודות שלי תמיד עסקו בדימויים מחיי היומיום: מפות של ארץ ישראל, טלוויזיה, עיתון ועוד. בתערוכה הנוכחית האלמנט הזה יותר חשוף ועל פני השטח". וכך, למשל, בעבודה "לבן על לבן", שעל שמה גם קרויה התערוכה, מצולמת חצי כוס של חלב שעומדת על השולחן לבן, כאשר ברקע נשמע הנאום של בנה, בן ה-7:
"יש לך רבע שקל, או שקל, או חצי שקל?
אם את רוצה לעשות את העבודה הזאת תביאי לי אחד מהם, ננננ... כי זה הכוס שלי ואני שתיתי ממנה את הכמות הנכונה שתצלמי אותה.
אי אפשר לעשות עם כוס חלב ציור על רקע לבן.
את יודעת למה?
כי בציור כאילו לא רואים כלום כי הכוס היא שקופה והחלב הוא לבן ובציור זה כל החכמה.
אז בגלל זה, זה לא יכול להיות".
"הוא בעצם התחיל לנאום נאום אסתטי על האפשרות של כוס החלב העומדת על שולחן לבן להיראות", מסבירה ברסט. "זה טקסט על אמנות שנאמר באופן ספונטני תוך רקיעת רגליים בהליכה מסביב לשולחן בעוד כל מה שרואים זה את כוס החלב מונחת על השולחן הלבן. יש לי היסטוריה של עבודה עם כוסות ופתאום ראיתי את הרגע הזה קורה לנגד עיניי אז התחלתי לצלם אותו עד שהוא סיים לנאום. בלי לדעת, הוא דיבר על מה שמעסיק אותי לאורך כל הקריירה שלי גם בציורים שלי וגם בצילומים, אני תמיד מתעסקת באופן בו הדימוי בוקע מבעד לרקע. יש הבדל בין הדחיסות של חלקיקי הציור וזה מה שמייצר דימוי. והבן שלי התחיל פתאום לדבר על האפשרות הזו של לראות דימוי מובחן כשאין הבדל בצבע".
התערוכה כולה מורכבת מארבע עבודות וידיאו אחת מהן של האמן דרור דאום ומצילומים. הנאום הספונטני של בנה של ברסט לא רק העניק לתערוכה את ההקשר ההיסטורי שלה סדרת הציורים "לבן על לבן" של הצייר הרוסי קזימיר מלביץ', למשל אלא אף קשר את העבודות לשני הקונספטים המרכזיים שסביבם נוצרה התערוכה: עבודות צדדיות ועבודה באמצעות אחרים.
"לפני מספר שנים השתתפתי בתערוכה שאצר דורון רובינא בשם Side Effect בגלריה של המדרשה לאמנות בית ברל", מספרת ברסט על האופן שבו נולד הרעיון לתערוכה. "התערוכה ביקשה להציג עבודות של אמנים שלא נוצרו כחלק מתלם העבודה השגרתי שלהם. היו לי רעיונות רבים לגבי זה במשך הזמן, כמו גם הרעיון לעשות מחווה לעבודת הווידיאו של דאום עם הפלאפון הרוטט ("Nobody" ד.ז.) ולהציג את סדרת הצילומים עם הכיסא ושולחן הלבנים, למשל 'אני תלמיד של כיסא' ו'פחד המוות ושמחת החיים'. היה לי חשוב לעבוד עם אובייקטים מאד פשוטים שנמצאים סביבנו כל הזמן. המברשת שיניים הרוטטת שניצבת ליד הפלאפון של דאום כאילו מקבלים חיים משלהם כשמציגים אותם כך. כל החלקיקים לבסוף התלכדו לקראת מעין ריקוד דואט, כאשר הפלאפון של דאום "Nobody" והמברשת שיניים הרוטטת שלי "Somebody" יצרו מעין זוגיות המקבילה לשולחן והכיסא שחובקים זה את זה".
"לעשות אמנות זה לעשות משהו לא פונקציונאלי", מסכמת ברסט. "רוב הזמן עובדים כמו חמור, בתלם, בעבודה קשה וקטנה ויומיומית. אבל לפעמים יש רגעים שפתאום צף משהו, רגע של השראה, שאי אפשר לעשות שהוא יקרה או לתכנן אותו. כשהרגע הזה קורה, זה מדהים אם מצליחים לזהות אותו ולפעול איתו. אבל לפעמים אותם רגעים קורים, נוצר משהו, וזה נשאר בצד ולא מצליחים ליצור מהם רצף. כל העבודה של אמן היא בניסיון לשחזר את אותו רגע קסום של התגלות. פה, לא היה את השחזור. היו מספר רגעי התגלות, כולם צדדיים, וכולם מוצגים בתערוכה".