אופנוענים כבדים

"Beat The Devil's Tattoo" הוא אלבומם השישי של בלאק רבל מוטורסייקל קלאב (להלן BRMC), הלהקה האמריקאית שהוציאה בתחילת העשור את בשורת תחייתו של הרוקנרול מסן פרנסיסקו עם שירים כמו "Love Burns", מהשירים המרגשים של העשור, וכמובן "Whatever Happened to My Rock'n'roll".

לאחר חמישה אלבומים וכמה תהפוכות בהרכב, חוזרים הצמד המייסד פיטר הייז ורוברט בין מחוזקים במתופפת המצוינת ליה שפירו (שניגנה עם הרייבונטס) לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: רוקנרול שרירי, סאונד גאראג' מופק היטב, גיטרות משופשפות וטאץ' ייחודי שמאפשר לזהות שיר של ה-BRMC לפי ריח מעילי העור של כל אחד משיריהם.

מרגע שהבינו שהסטרוקס הם לא יהיו ובוודאי גם לא אליליהם, דה ג'יזס אנד מרי צ'יין, רק דברים טובים קרו ל-BRMC. אחרי שני האלבומים הראשונים, שכללו להיטים מעולים אבל כיצירה שלמה הותירו טעם לוואי של החמצה, הלהקה נרגעה עם "Howl" האקוסטי, שכלל קלאסיקה מדהימה כמו "Complicated Situation" ואחריו הגיעה תצוגת התכלית של "Baby 81", אלבום רוקנרול מעיף כמעט ללא נפילות שהפך אותם לפועלים המסורים והשקטים של סצנה שדי התעייפה מן ההמתנה לדבר הגדול הבא.

הלהקה עזבה את הלייבל שלה והקימה לייבל משל עצמה, הוציאה אלבום אינסטרומנטלי די מקושקש, שהיה ברור שהוא הכנה לאלבום האולפן הבא שבו יעשו באמת מה שהם רוצים. לתודעת הקהל הרחב הם נכנסו בזכות הגרסה המוזיקלית האמריקאית לזכייה בלוטו – שיר בפס הקול של "ירח חדש", הסרט השני בסדרת "דמדומים". עכשיו, באלבום הטרי, הם יכולים להתפרע, כלומר ליצור המשך נבון ל-"Baby 81" שישלב בין הניסיון שלהם בארכיטקטורה של הפקת רוקנרול לבין התקדמות והתבגרות בכתיבת השירים שמאפשרת חזרה לבלוז הקורע של "Howl". אחר כך, בהופעות, הם ממילא תמיד יצטרכו לחזור ל-"Love Burns".

האלבום יצא ב-8 במרץ באירופה ולמחרת בארצות הברית, השוק המרכזי של הלהקה. באמריקה התקבל האלבום בחמימות יחסית: מקום 14 בטבלת מכירות אלבומי הרוק של הבילבורד, מקום 9 בטבלת האלבומים האלטרנטיביים ומקום 58 בסך הכל בבילבורד. גם בישראל ניתן לרכוש את האלבום, שמיובא לארץ על ידי חברת הליקון.

לא מעט מגזינים ומבקרים טרם התאוששו מכך ש-BRMC לא הפכו לאבן יסוד ברוקנרול של העשור, כלומר לא ברמה של הווייט סטרייפס ואפילו לא ברמה של הליברטינז ושל הארקטיק מאנקיז. הפיצ'פורק, למשל, שאף פעם לא בדיוק פרגן להרכב (בשיא, האלבום האינסטרומנטלי זכה לציון 0.4), פירק את "Beat The Devil's Tatto' עם ציון 4, בדגש על הטקסטים הילדותיים משהו של ההרכב. גם ה-NME העניק ללהקה 4 מתוך 10, בביקורת מזלזלת להדהים, כמעט טוקבקיסטית בצורה שבה ירדה נמוך ("הם כתבו שיר מזוין בשם 'River Styx"). לעומת זאת, הרולינג סטון כינה אותו "כיף שלא ניתן להסתיר" ומגזין Slant העניק לאלבום ארבעה כוכבים והגדיר באופן מדויק ומרגש את השילוב בין רעב, תשוקה וייסורים שיש בשילוב הקולות של הייז ובין.

לא ברור למה, אבל מי שלא אוהב את BRMC נוטה לשנוא אותה כאילו מדובר במגפת מיינסטרים שכובשת את היקום. לעומת זאת, מי שאוהב אותה יודע להעריך להקה שאפשר לשתות ולעשן איתה.

נקודת המפנה של המערכת עם BRMC נעוצה באותה הופעה מצוינת שהלהקה העניקה בישראל לפני כשלוש שנים במועדון הבארבי בתל אביב. אז, כשגל ההופעות של להקות מדרג הביניים לא היה עניין שבשגרה, הטריו ערך שיעור מסעיר בעולם הרוקנרול, החל מאופן הלבוש ועד הדרך להדליק סיגריה עם תחילתו של שיר מרגש. "Beat The Devil's Tattoo" ממשיך בדיוק מאותו המקום, עם האפיל הנפלא של הייז ובין, היד המדודה והנפלאה שלהם בגיטרות ("Shadow's Keepr", "Evol') וכמובן הרגע שבו המפוחית נשלפת ("The Toll") וקורעת לגבריות של עצמם את הצורה.

נכון, לא מדובר בתחליפי קזבלנקס – או אלתרמן – בכתיבת השירים. אבל מצד אחר – כמה להקות רוקנרול יכולות להרים עשר דקות ו-20 שניות של קטע ("Half-State") שלא מצליח להמאיס את עצמו תוך כדי? כמה מילים צריך בשביל הישג כזה, אם בכלל? הצליל ש-BRMC השכילו לגבש בעשור האחרון, כשהם רוכבים על כתפי הענקים שעליהם גדלו, הוא תחליף ראוי בהחלט לבעיית המשמעות שקיימת בחלק מהרפרטואר שלהם ובהחלט לא בכולו. בהתחשב בכך שלהקות גדולות מהן לא הצליחו לשחזר את הרגע הגדול באמת שפרסם אותם (דרישת שלום למשבר האלבום השני המסתמן של MGMT) מצבה של BRMC בשנת 2010 מסתמן כטוב למדי, כי בתשובה לשאלה שהעסיקה אותם בתחילת העשור, אז משהו כן קרה לרוקנרול שלהם – הוא רק נהיה טוב יותר.