שיר הזרוק, חלק א'

אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב. ולמה שיעשו את זה? הימים חולפים, האנשים פוסחים. הזמן מתנשא על האדם, השכחה שבאה איתו מזלזלת אפילו בעצמה, ושניהם מוחקים את האנשים שבחזית תמונת החיים שלנו. בטח ובטח את האנשים של מאחורי תמונת חיינו ומאחורי פסקול חיינו. והנה, נמשיך; בטח ובטח את אותו מישהו של מאחורי הטקסט שאתם מזמזמים או שומעים כמעט מדי יום, ובעיקר; בטח ובטח ובטח את המישהו הזה שכמעט אף אחד לא יודע שהוא כתב את מילות השיר שאתם מזמזמים.

באפריל 1987, נמצא שמוליק צ'יזיק מת בדירתו ברחוב הרצל והוא בן 42. מותו משקף יותר מכל את יחס החברה אל המוות, אל המת, וזאת אפילו דרך השפה הטייטלית; משורר שיימצא מת בצורה עלובה יזכה ברומנטיזציה סיפורית (אפשרותו האחרונה של האמן לדריסת הרגל בזיכרון הקולקטיבי), ואילו פזמונאי שירי פופ קליטים יתנדף אל מותו כלא היה, עד שתגיע המחווה, כמו אלבומו החדש של פיטר רוט שייצא בקרוב, המורכב משירי צ'יזיק, שיעורר את הניצוץ.

מותו של צ'יזיק, פזמונאי אדיר, שיקף יותר מכל את האיש עצמו; כמו שיר שלא הגיע לראשות המצעד (השיח הציבורי) רק כי גלויה אחת הייתה חסרה לו, גלויה שהיא ההכרה בכישרונו ובגדולתו ככותב בחברה הישראלית.

"כשאת קמה בבוקר ומתלבשת
והשמש לך שולחת דרישת שלום,
את שותה כוס קפה ונזכרת
איך בלילה הוא הופיע בחלום.
במהרה במדרגות את יורדת
מספיקה לתפוס את ת'אוטו האחרון
מגיעה למשרד ונזכרת
איך בלילה הוא הופיע בחלום"

"רוצי, שמוליק קורא לך" (או בשפת קיצור הרחוב הישראלי; "רוצישמוליק") הוא שיר שכולם מכירים, אבל מעטי מעט יודעים מי עומד מאחורי הביצוע הנפלא של אריאל זילבר. קשה לתאר את עולם הפופ והרוק הישראלי ללא השיר הזה; מילים ממזריות, לחן מלא שמחת חיים, סאבטקסט של בין השורות שכולו צימאון לאהבה מהצד השני שממול. הו?ק אחרי הו?ק אחרי הו?ק. שילובם של כל אלה הוא לא רק פסגה אמנותית, אלא גם תוצאה חד פעמית של משהו קליט – אם נמשיל זאת לכאן והעכשיו המסחרי – ששווה ערך לפרסומות המחצית בגמר הסופרבול. עד כדי כך.

שמוליק צ'יזיק, שכתב את השיר הזה, לא היה כוכב, לא היה מפורסם (את המילה "סלבס" הוא אולי היה משלב באיזה שיר סרקסטי), ולא זכה בחייו להערכה כמו שהיה צריך. צ'יזיק היה מופנם, דיכאוני (ומלא שמחת חיים בשיריו), מצחיק, וחולה במחלת נפש. כל האפשרויות למוות לא טבעי; מותה של הסביבה כלפיך, ולאחר מכן מותך שלך. ובכן, לפעמים אנשים לא שמים לב לפסיקים של החיים, והנה, הפסיק בשיר הזה הוא הבסיס לכל הטקסט ואם תרצו- לכל הצ'יזיקיות הזאת, העצובה; רוצי, שמוליק קורא לך. והוא שולח אלף נשיקות.

הרבה פזמונים וקטעי שירה נכתבו מתוך העמדה הזאת, הגברית, שמצליחה לסנן ניצחון אישי מההפסד. הרי מה נותר לכותב לאחר שהושאר מאחור על ידי ה-אישה או סתם אשה שלא רואה אותו? לכתוב על הסיטואציה. וברגע שכתב עליה, הוא ניצח את הזמן; אמנם הבחורה לא תהיה איתו, אבל המבט הכולל ינגב את השברים לניצחון טקסטואלי, קרי, המציאות הנבראת מחדש. השיר הזה, "רוצי, שמוליק קורא לך", הוא האבטיפוס של כל אותם שיריי לבבות גבריים שבורים ("נכון את יפה" של אפרים שמיר "אהובתי" של עמיר לב ועוד), שנימתם הכנועה (הכמעט פולנית) היא טקטיקה לקבלת הפסד, אבל צ'יזיק, כמו בשאר הטקסטים שכתב, קרץ, הבליח, חייך, הכניס עצמו לשיר באלגנטיות, ועם זאת – למרות ההומור שבשיר - נשאר לחכות לאותה אחת. כמה זמן היא תיתן לו לחכות? ואחרת, "סיוון", האם היא בכלל תקדיש לו קצת זמן?

את אריאל זילבר אני תופס בשיחת טלפון. זילבר, תגידו מה שתגידו, הוא גאון מוזקלי מפונצ'ר. העיבודים האינטואיטיביים שבראשו, הם רובם ככולם אצבוע חצוצרה שמקוננת במוח; מאחורי כל "בדי-די-אה" או הברה אחרת שיוצאת מפיו יש לואי ארמסטרונג, מיילס דיוויס ושוק לוינסקי. זילבר היה בעצם המוציא לפועל העיקרי של שמוליק צ'יזיק, או יותר נכון הפ?נים של הטקסטים שלו. אחד מוטי ארואסטי, השני מיקי ברקוביץ'. אחד אורי מלמיליאן, השני אלי אוחנה.

"שמוליק הגיע מארצות הברית, והתחברנו", מספר זילבר. "הוא הגיע עם המון תקליטים של צ'אק ברי, אלביס ועוד. הוא כתב כבר מגיל צעיר כבר בחו"ל, וכשהוא הגיע לארץ, התחלנו לשתף פעולה. הוא לא ידע מוזיקה, והיה מגיע אלי ומזמם לי את המילים והמנגינות כדי שאכתוב להם את התווים, אתה יודע למה?"

זילבר: "גם כי הוא לא ידע מוזיקה, אבל גם כי אז אי אפשר היה לרשום שירים באקו"ם ללא תווים וככה היתה מעין אסמכתה. לאחר מכן היינו שולחים לעצמנו את השירים בדואר רשום כדי שתהיה הוכחה לכך. הוא היה שורק לי את השירים ושר אותם, ואני הייתי כותב את התווים שלהם. ואז הוא היה עובר בין כל הזמרים, ומנסה. את 'רוצי, שמוליק' הוא הציע גם לאריק איינשטיין".

זילבר: "לא רציתי לעשות. נו, ראית פעם כותב שרוצה את השירים של כותב אחר? (זילבר צוחק –א.ש). היה לי מטען משלי, את השירים שלי. היו לי ויכוחים איתו בהתחלה על זה, אבל בסוף לקחתי את השיר אחרי שהקלטתי לו סקיצה, וראיתי שהוא מושלם".

זילבר: "כן, הם לא רצו, אז אמרתי שאעשה אותו לבד. אחר כך הוא הביא לי עוד שירים; 'תני לי מחסה', 'איך עפות המחשבות', 'שיר הזרוק'. ועוד. אני הייתי מבקר אותו במחלקה הפתוחה של אברבנאל והוא היה מביא לי שירים שכתב שם, וגם כאלה שלפני".

ליהודה עדר, גיטריסט תמוז ולימים המעבד והמפיק המוזיקלי של "אף אחד לא מזיל דמעה", התקליטון היחיד שהוציא צ'יזיק, גרסה אחרת לגמרי לסיפור: "כל הסיפור עם 'רוצי שמוליק' זה בולשיט אחד גדול", הוא מספר בטון מבודח. "אנשים ממציאים סיפורים".

עדר: "לא, זה בולשיט, בחיים לא הצבענו על שירים".

עדר: "פשוט התפרקנו. היינו עושים אותו בהופעות באופן קבוע. למרות שלא היתה אחדות דעים עליו, אבל לא בגלל זה הוא לא נכנס".

עדר: "נו, אריאל (צוחק). גם 'בטי בם' זה לא שיר שכולם הסכימו עליו, אבל אלה לא ה-חילוקי דעות שמביאות למשבר של להקה".

עדר: "אין ספק. אם אריאל היה אומר שכן, אז כן. היינו בשלב משברי בתמוז בלי קשר, זה הכל. צ'יזיק כתב שיר מדהים כמו המון שירים שלו, שפשוט לא נכנס והנה, עובדה, זה הצליח אחרי זה".

חשוב להדגיש שאין כעס או טינה בין השניים על הגרסאות השונות, שכן המיני מיתולוגיה הזו בעיקר מצחיקה אותם, גם מכיוון שמדובר בסיפור מצחיק אבל בעיקר כי הסיפור של "רוצי שמוליק" וקבלתו על ידי חבורת תמוז הוא עניין בשוליים, כמו בעצם הקריירה של צ'יזיק כולה. בתוכה, ישנו סיפור אפל ועצוב של יוצר שמח שכלוא בנפש קרועה ומסוכסכת. "היו לו צרות נפשיות עוד כשהיה בתיכון, התקפי פרנויה וסכיזופרניה", משחזר זילבר. "הוא לא היה מדבר על זה הרבה. הוא היה מתאשפז הרבה, בא והולך. הוא היה מקבל זריקות פעם בשבועיים ובגיל יותר מאוחר הוא גם התחיל לשתות הרבה. במקביל לכך, בחורות היו רודפות אחריו, אפילו שהוא היה ביישן. תשמע, הוא היה מבריק. היה לו כל הזמן עניינים של פטנטים. הוא כל הזמן המציא פטנטים"

זילבר: "היה לו רעיון לעשות קפסולה שבתוכה יש קפה נמס, חלב וסוכר יחד. הוא ממש היה אובססיבי על זה והלך למהנדסים של אסם ועלית. היה לו גם רעיון אחר; הוא רצה למחוק את עצמו מרשימת התושבים, כדי שהוא לא יהיה קיים. הוא תיאר לי איך הוא ייכנס למחשבים שלהם".

זילבר: "לא, הוא היה נעלם כשזה היה קורה לו. מה גם שרוב התקופה הקשה שלו הייתה כשהייתי בחו"ל"

זילבר: "הוא היה בא, מביא מילים ולחן, הולך ומשאיר אותי לעבוד (זילבר שוב צוחק –א.ש). היו לו שירים מושלמים. ל'תני לי מחסה' ול'החברה להגנת הטבע' ניסיתי המון זמן להוסיף בתים, אבל בסוף לא הצלחתי, והנה, יצא טוב".

זילבר: "אני תמיד אמרתי לו 'שמוליק, תלך לכולם לפני שאתה בא אלי'. אני לא רציתי שיחשבו שהוא כותב רק בשבילי. האמת שאני גם לא רציתי להתקשר לאף אחד; הוא אמר לי 'אנחנו צמד, בוא נעשה להיטים גדולים' ולא רציתי. זאת היתה טעות מצידי לא לעשות איתו עוד דברים. הוא היה מביא לי שירים גמורים; מילים ולחן, זאת אומרת שלא היה יוצא לי מזה אקו"ם. בסדר, למדתי".

זילבר: "כן, שמואל נפטר באותו יום שלבן שלי היתה ברית מילה".

זילבר: "לא, מה פתאום! הוא מת מעומס על הלב. הוא היה שותה, לוקח כדורי שינה, מקבל זריקות ומעשן כמו קטר. פעם אחת כשהוא הלך לצנתור הוא ביקש ממני לבוא איתו לעשן בשירותים".

זילבר מתחיל להיזכר בסיפורים והכל עולה לו. בדיוק כמו זרם המחשבה בהופעות שלו; מבולגן, אך עם זאת עובד על כמה ערוצים. הוא מספר לי על אותה פעם שלשמוליק צ'יזיק היה רעיון לקחת את השיר 'החברה להגנת הטבע' שאותו הוא כתב ולהציע אותו כפרסומת לחברה שעל שמה הוא נקרא בשביל להיכנס בחינם לאתריה.

זילבר: "הם גירשו אותנו מכל המדרגות (צוחק). אחרי שלושים שנה הם באו אלי שאעשה להם את השיר, אתה מבין?"

זילבר: "שמוליק היה אופטימי מאוד, תראה את השירים שלו, מלאי שמחת חיים".

זילבר: "כן, זה נשמע הגיוני. הוא גם היה ביישן באספקטים אחרים. פעם אחת התנשקתי עם חברה שלי לידו והוא נעלם לשבועיים".

זילבר: "ח', שהייתה חברה שלו, מצאה אותו".

"עשן סמיך את עיני מכסה
מחפש אותך, אבל לא מוצא
ולא יודע איך לצאת מזה.
תני לי מחסה - עוד פעם
תני לי מחסה - עוד פעם
תני לי מחסה"
(מתוך "תני לי מחסה").

הכתיבה של צ'יזיק עבדה על שני ערוצים, כאשר ערוץ אחד לא מפריע לערוץ אחר. מצד אחד שירים אישיים, ומצד שני יכולת מדהימה להיות קופירייטר אמנותי. צ'יזיק ידע לשחק עם המשפט ולהניח אותו על לשון המאזין (או תת הכרתו) כך שהאחרון ייגש אל השיר קודם מהמישפוט שבו (מעין סולו של משפט – בהקבלה לגיטרה - שמשאיר חותם), ורק לאחר מכן אל התוכן. תראו את ההתחלה של "החברה להגנת הטבע" למשל: "לדני יש סימפטיה לנשים מבוגרות/ משיכה מינית, משיכה פנימית/ יושב לו באמבטיה מצייר על הקירות/ דחף לא ידוע, ממש מנהג קבוע". מה זה? התחלה של בדיחה? המחשה פרוידיאנית? זה מגיע אל המאזין, כמעט ככפית אווירון ומשם מתקבע, מושר, ונקלט. צ'יזיק היה שילוב של משורר וקופירייטר. זה בהחלט מתקשר עם מה שאריאל זילבר סיפר: שראשו של צ'יזיק היה מלא בהמצאת פטנטים, או יותר נכון – אם נקביל זאת לדרך חייו - ברעיונות של גישה אחרת אל המציאות.

דוגמא להתנהלותו של צ'יזיק בעולם כפזמונאי, מגיעה עם אותו שיר, "החברה להגנת הטבע", בסיפור מפתיע של עופר אקרלינג (שאתם מכירים מהשיר "לא רוצה לזמביה"). זילבר לא רצה את מה שהפך לאחד הלהיטים שהכי מזוהים עמו וכך גם להקת תיסלם, אולם השיר הזה בוצע לראשונה דווקא על ידי אקרלינג ולהקתו ליפסטיק. צ'יזיק היה מבקר את אקרלינג, בן טיפוחיו של אריאל זילבר, בבית הוריו. הדברים התחברו, ובאחת הפעמים הוא הציע לאקרלינג את השיר.

אקרלינג: "הרבה לפני 'אני לא רוצה לזמביה'. הייתה לי להקת פאנק בשם ליפסטיק והתחלנו חזרות. צ'יזיק אמר משהו על כך שזילבר לא רוצה את השיר, והציע אותו לי. הקלטנו אותו. בדיעבד הסתבר לי שגם לדויד ברוזה צ'יזיק הציע את השיר".

אקרלינג: "השמועות על ההקלטה הגיעו למירון רכטמן שהתקשר אלי ועצר את התהליך. הוא אמר לי 'אני שובר לכם את העצמות אם אתם מוציאים את השיר הזה' (צוחק), אבל לא יכולת להגיד 'לא' למירון רכטמן".

והנה, אנחנו מגיעים למירון רכטמן. אין אחד ששמע שאני עושה את הכתבה ולא אמר לי "עם מירון דיברת?". השלישייה הזאת, זילבר-רכטמן-צ'יזיק הכירו מילדות, ולימים היו כגוף אחד; זילבר על הביצועים, צ'יזיק על המילים, רכטמן על הביזנס. רכטמן הוא גם זה שהקים עם אריאל זילבר את חברת ההגברה בטי בם. אנחנו נפגשים בבית קפה, והוא מוציא קופסה אישית של סיגריות מגולגלות. רכטמן הוא טיפוס בעל הומור מקאברי, ציני. נימים אדומים מתפרצים מתוך לחייו. אנחנו מדברים על ההתקף השלישי, הגדול של צ'יזיק. לפני "רוצי שמוליק".

רכטמן: "הוא נעלם לתקופה ארוכה ואז כבר ידענו שיש הידרדרות טוטאלית. לא ידענו עליו כלום, הוא פשוט נעלם. יום אחד אנחנו יושבים בצריף של זילבר והיתה דפיקה בדלת; צ'יזיק הגיע שוב ואומר שהוא כתב שירים. הוא מוציא את הטקסטים, ערימה ענקית של שנים עם קלטות שהיה מקליט עליהן ומזמזם את הלחן. פשוט ככה; נעלם לתקופה, יוצא מבית החולים - וחזר עם טקסטים".

רכטמן: "כן, הוא אמר לאריאל: 'כתבתי לך את השירים'. אתה מבין? בבית החולים הוא הלך עם זילבר בראש וכתב את זה לפי הזילבריות. יום אחד אני מגיע ושומע את זילבר כבר עם השיר מוכן, ומשם כל המדינה כבר היתה על הרגליים, אז עשינו מהר תקליט".

רכטמן: "תשעים אחוז מהם. את מה שאריאל לא לקח, אני לקחתי והצעתי לאמנים את השירים".

רכטמן: "הוא היה ביישן ואחרי אשפוז ארוך. אני הייתי סאונדמן והיו לי קשרים עם עוד אמנים. אנשים נגנבו. אם אתה מכיר את הנפש של הבנאדם אתה רואה שהנפש שלו נמצאת על הדף".

רכטמן: "הם מעבירים בפשטות את הבנאדם: אני עם חוש הומור, מוכשר עם כתב יפה, צמא לאהבה, ורוצה להצליח. בתוך זה יש עצב, רחמים עצמיים, הומור".

רכטמן: "מצד אחד אולי, אבל כל שיר שבוצע על ידי מישהו הצליח. אז מי צדק?".

רכטמן: "הוא היה יפה תואר, נדיב. הוא היה במעגל כזה של הטענה תקופתית; כשמצבו הנפשי לא היה טוב הוא היה הולך להיטען".

רכטמן: "הוא טופל בכדורים כל הזמן. הכל מאה אחוז, אבל שום דבר לא מאה אחוז עד הסוף, אתה מבין? גם הרבה שנים עברו, אני מניח שעבדנו דרך הבטן".

הבום הגדול, כאמור, התחיל אחרי הלהיט "רוצי, שמוליק קורא לך". צ'יזיק כתב המנוני פופ מושלמים, זכה פעמיים בפרס כינור דוד, והצליח איכשהו להשתלב בעולם הפזמונאות. שלא כמו שאר האנשים שקיבלו מעמד נצחי, צ'יזיק נדחק לפינה בגלל סיבה אירונית; שיריו, שהיו מולבשים בצורה מושלמת על אריאל זילבר, גרמו לכך שהרבה חשבו שהם שייכים לזילבר עצמו. הטקסטים שלו היו בעצם כאנלוגיה לסיפור חייו; כאחד שרצה לפרוץ אל מעגל ההכרה, כך גם השירים עצמם שמדברים ברובם על חוץ המעגל הבינאישי, על הרגע שלפני או הרגע שאחרי. "מה תאמרי", שיר שאתם מכירים בביצוע של יזהר אשדות, הוא דוגמה טובה לכך; הכנת הקרקע של לפני היחסים; קודם - מה תאמרי על כך שאומר/אעשה, ולאחר מכן - הדבר עצמו.

רכטמן: "לא צריך. הצורך מגיע מאנשים שרוצים שמה שצריך להגיע למישהו, יגיע. דברים של הבטן. הנה, תראה את התקליט של פיטר רוט שייצא בקרוב".

"זורקים אותך לבית סוהר אם בלילה אתה שר ברחובות
בתוך הקולנוע זורקים עליך קליפות
נזרוק אותו מפה לכל הרוחות
זורקים לך את הפנסיה לעת זקנה
זורקים לך את השקט ואת הדממה
זורקים אותך עמוק בתוך האדמה
אז מה הפלא, אם כולם אומרים שאתה סתם זרוק?"

(מתוך "שיר הזרוק")


פיטר רוט מתעתד להוציא בקרוב אלבום שלם למילותיו של שמוליק צ'יזיק. חלק מהשירים מוכרים, אחרים הולחנו ממחברת ששייכת לעיזבון של צ'יזיק. דפי פוליו, כתב קריא ומסודר. רוט, שניגן עם מספיק נגנים, והפיק למספיק זמרים, מרוגש מהאלבום הזה בצורה יוצאת דופן.

רוט: "הגעתי לזה דרך השיר 'אף אחד לא מזיל דמעה' שהתעקשתי שאריק איינשטיין יעשה בתקליט שהפקתי לו. השיר הזה לא הרפה ממני, וחקרתי אחורה. אני יודע שאם יש דברים שאני מאמין בהם, אז צריך לעשות אותם".

רוט: "התרגשתי כמו ילד. יש בתקליט שיר בשם 'איש בודד, איש נודד' שירדנה ארזי ביצעה במקור. תראה כמה ביוגרפי ומצמרר זה: 'עשרים שנות יגון וצער/ עבר שלא נגמר/ אתה כבר אינך אותו נער/ המחפש את המחר/ מעט זיכרונות ילדות קשה/ השאירו בך משקע/ וחלום ספוג רצון עז להגשים את השאיפה'".

רוט: "תראה, זה נורא קשה. את 'אף אחד לא מזיל דמעה', למשל, לא יכולתי לעשות בגלל זה. הוא יכול להיות רק בהגשה הייחודית של צ'יזיק או ממש בידי זמרים גדולים".

רוט: "יכול להיות שזה נכון, אבל עם כל מי שנפגשתי, כולם כאחד היו נרגשים עד דמעות מעצם ההתעסקות בשירים שלו. כולם ללא דופי אמרו שהבנאדם איש יוצא דופן. זה רק חיזק לי את זה שהאיש היה באמת כזה, ואני לא אדם שמאמין בדברים מיסטיים".

רוט לוקח את השירים של צ'יזיק ועוטף אותם בחום. חלק מהשירים ידועים, אחרים מולחנים לראשונה. הרגע המכונן של הדיסק יהיה דווקא הביצוע שלו ל"רוצי, שמוליק"; משיר פרוע ומתנדנד, הוא השכיל להפוך אותו לשיר ערש, שקט וענוג. לדעתי, זו מעין השלמה עם הזילבריות המובנית של השיר.