שיר הזרוק, חלק ב'

"איך עפות המחשבות
איך עפים הזיכרונות
איך נגוז החלום והופך לדמיון
איך נשכח המחר
שנתמך בעבר
והופך לעפר
פתאום"
(מתוך "איך עפות המחשבות")

גורמים רבים הצטלבו במקביל לרצון שלי לעשות את הכתבה הזאת. נסעתי לחו"ל לתקופה ממושכת, וכשחזרתי ראיתי אייטם על צ'יזיק בבלוג "זה מסתובב" של מומחה המוזיקה הישראלית, ערן דינר. באותו זמן גם הגיעה אלי השמועה שפיטר רוט עושה תקליט משיריו. לפני כן, חשבתי על כך שלא ראיתי אזכורים לגביו וכמו כל מי שנוסע לחו"ל וממלא את האייפוד שלו, עשיתי זאת גם אני עם שיריו. את השיר "אף אחד לא מזיל דמעה" של צ'יזיק שמעתי בריפיט עשרות פעמים, ובכל פעם התרגשתי מחדש. הדברים כמובן מקבלים משמעות אחרת בארץ זרה, אבל דבר כזה לא מוריד כמובן מערכו של שיר, אלא רק מעלה אותו בדיוק לאיזון האמיתי שמגיע לו. אבל עדיין, אף אחד לא מזיל דמעה.

צ'יזיק הקליט כזמר רק שני שירים בחייו. לפחות כאלה שיצאו אל הפועל. בשנת 1984, כשהיה בן 39, החליטה חברת סי. בי. אס. לחזור לשוק התקליטונים ובחרה בו שיוביל את הצעד הזה. צ'יזיק שר את "אף אחד לא מזיל דמעה", ו"מישהו אוהב אותך". עד אז הוא היה רק הכותב שמאחורי להיטים ענקיים כמו "רוצי, שמוליק קורא לך", "תני לי מחסה", "סיוון", "דמעות זולגות על חלוני", "שיר הזרוק", "איך עפות המחשבות", "החברה להגנת הטבע" ורבים אחרים.

באותה תקופה, הדברים היו מנוהלים כך שכותבים לא קיבלו כסף תמורת עבודתם, אלא רק מתמלוגים ומהשמעות. צ'יזיק נשאר מתוסכל מעצם כך שזמרים אחרים התעשרו מהשירים שלו ובעצת חברים החליט לבצע את שיריו בעצמו. דמיינו בראשכם כמה כסף וביטחון כלכלי היה צ'יזיק מרוויח לו היה חי בעידן בו פועל כותב כמו יוסי גיספן. אבל באותם ימים, זה עבד אחרת.

המפיקה אתי אנטה שהייתה מפיקה בסי. בי. אס, מספרת על התהליך שקדם להפקת התקליטון הזה: "זה נעשה במיוחד בשביל צ'יזיק", היא משחזרת. "אלבום שלם היה רלוונטי מבחינתו והוא מאוד רצה לעשות את התקליטון. זה היה רעיון שלו, והצלחתי לשכנע את המנכ"ל שבשביל החשיבות של צ'יזיק, הכבוד, ובגלל שזה מקרה ייחודי, צריך לעשות את זה. לא הלכנו על זה בגלל האספקט המסחרי".

אנטה: "הוא מאוד רצה להוציא משהו. אני לא זוכרת מה מצבו היה אז, אבל אני זוכרת שהייתה לזה חשיבות אנושית וכבוד בשביל הבנאדם, למרות שהיה רק יוצר ולא זמר, וזה לא היה אלבום שלם שנרוויח עליו כסף"

אנטה: "כן, משהו אנושי וכבוד לבנאדם שהייתה בו ייחודיות כיוצר".

אנטה: "אני מאמינה שלמצבו המיוחד של צ'יזיק היתה השלכה למצב, אבל זה לא היה רק זה. הזמנים היו אחרים, שיקולים אמנותיים שלא קורים היום".

אנטה: "כן, הוא לקח את זה מאוד ברצינות והתרגש מזה. אני זוכרת שהוא עישן הרבה. אדם מופנם, נעים הליכות, שנמצא באירוע מאוד חגיגי של עצמו".

ב"אף אחד לא מזיל דמעה" השירה הלא מהוקצעת, ומנגד הגשתו הייחודית של צ'זיק, הם שתפסו אותי. תוסיפו לכך את פתיחת השיר עם האקורד של משה לוי באורגן ההאמונד, קולות הליווי הצלולים של מזי כהן ויהודית רביץ, הטקסט העצוב הזה שמסובב ניהליזם בעברית כל כך פשוטה, ובעיקר - הכלום הזה; "אף אחד לא מזיל דמעה, אף אחד לא מרגיש כאב". אבל יהודה עדר, כאמור המעבד והמפיק המוזיקלי של התקליטון, זוכר את הכאב הזה היטב. "פנו אלי סי.בי.אס שרצו לבדוק שוק של סינגלים", הוא משחזר. "הם החליטו שצ'יזיק יהיה אחד מהאנשים שיוציאו דבר כזה. הוא היה במצב נפשי לא קל והיה נורא קשה לעבוד איתו כי גם פיזית, הוא היה במצב מאוד ירוד. אם תשים לב, בשיר 'אף אחד לא מזיל דמעה', תשמע שהוא לא שר אותו ברצף, זאת הדבקה אולפנית; הוא היה במצב כזה שאחרי כל משפט אחד הוא היה צריך לנוח. היה פרגון גדול לכישרון שלו, אבל היה ברור שהוא לא במצב טוב. הוא היה בהזנחה פיזית ונפשית, ובשביל לשיר צריך כוח, פיזית, צריך 'לתת את זה'. הוא בקושי משך את זה".

"הוא נורא רצה להצליח. אתה יודע מה היה הטריגר שלו להקליט? זה היה בעצם דרך חברים שלו, הם אמרו לו שאריאל זילבר מתפרסם דרך השירים שלו ולמה לא שהוא יקליט אותם בעצמו. תראה, כל שיר שהוא כתב היה להיט ענק, אין ספק".

עדר: "זה הלך מהר מאוד. נכנסים, יוצאים, גומרים. הבעיה היחידה היתה בשירה. כל השאר מהיר מאוד וגם ממילא זה היה פרויקט ניסיוני של סי.בי.אס לראות אם יש שוק של סינגלים. כמובן שלא היה, וזה נעלם".

עדר: "אני יודע שיש כל מיני אגדות על סקיצות שלו. אבל אני לא חושב שהוא ביצע עוד דברים באולפן מלבד מה שעשיתי איתו".

עדר: "כן, הוא דמות מסתורית מאוד בעיני. זה לא משהו שהכרתי לפני כן. כישרון מדהים בתוך אישיות כל כך שבורה. הוא לא הצליח ליהנות מהכישרון שלו. זה משהו שהעציב אותי מאוד, אפילו עוד בזמן שעבדתי איתו".

עדר: "כן, אני חושב שבשי להב מהקספרים יש את הניצוץ המסוים הזה שמפתיע אותך. שירים של כמה רבדים; פופ ומלנכוליה, כמו הביצועים של אריאל זילבר לשירים של צ'יזיק. תראה את הפרייזינג הגאוני של 'רוצי שמוליק'".

עדר: "כן, אה. אגב, אתה יודע שצ'יזיק סיפר לי בעצמו שהשיר הזה – 'אף אחד לא מזיל דמעה' - זה בעצם טייק על ההתחלה של השורה 'Nobody feels any pain' מהשיר 'Just Like a Woman' של בוב דילן".

עדר: "נכון, גם השיר של תמוז 'היא - באה השמש' מושאל מ-'Here Comes the Sun' של הביטלס. הרבה עושים את זה".

עדר: "נכון, גם אני חשבתי (צוחק), זה לקח לי כמה שנים להסתכל לתוך המילים".

עדר: "הייתי גיטריסט טיפוסי, בודק רק איך הגיטרה שלי מנגנת וזהו".

והנה זה כבר שיר אחר, הגיטרה מייבבת בעדינות לנושא אחר שכמו המון דברים ברוק הישראלי קשורים אחד לשני בקו מקווקו אך עם זאת עדין. יואב קוטנר מספר שבפעם הכמעט יחידה שהוא ראה את צ'יזיק, הוא הופתע מהקונטרסט שבין האדם העצוב שבו לבין שיריו השמחים.

קוטנר: "לא, אלי זה לא הגיע. רק בדיעבד. מי שידע, ידע. אני חושב שהמיתולוגיה צמחה שנים אחרי שהוא מת".

קוטנר: "היה בו פן ילדותי. משהו כמו סיד בארט מפינק פלויד, שהעביר תחושה כביכול של לוזריות, אנטי גיבור. אני זוכר שהתגובה מסביבי לתקליטון שהוא שר בו הייתה שהוא לא יודע לשיר. שהוא כותב שירים, אבל לא זמר".

צ'יזיק כתב פופ. שיריו לא היו על ארץ ישראל הישנה והטובה, ומצד שני לא היו כבדי משקל. הם היו שירי פופ שבתוכם שירים אישיים. בדיוק בבין הכיסאות של הז'אנר הכתיבתי; בשירי פופ, כמעט ואין את "האני העצמי" המלנכולי ששזור באווירה השמחה, הפופית. ובישראל, בשביל להיטמע, אתה צריך שיר עצוב, לכתוב שיר עצוב ששייך לאסכולת ימי הזיכרון. לצ'יזיק לא היה כזה, וכנראה שהוא גם לא חיפש.

לאה לופנפלד, תסריטאית ופזמונאית, מספרת דווקא על הרגע בו צ'יזיק מצא לה את המנגינה לשיר הילדים "סיבה למסיבה" ששר אלי גורנשטיין. מדובר בתהליך עבודה מצחיק שלא קיים היום; צ'יזיק מצא את הלחן לשיר בעודו הולך ברחוב דיזינגוף, ומיד התקשר ללאה מטלפון ציבורי. מכיוון שהיא לא הייתה בביתה הוא ביקש מהבת שלה להקליט את המנגינה תוך כדי שהוא מזמזם לה אותה מתא הטלפון; הכל כדי שהמנגינה לא תברח. תהליך שמשקף, אולי משקף מדי.

על הגבול שבין רמת השרון להרצליה, בקומה גבוהה, אפשר לראות אנשים עוברים מעיר לעיר בין קו גשם שמפריד. דירתם של אחותו היחידה של צ'יזיק, עדנא עופר, ובעלה משה, משקיפה על כל זה. אנחנו מנסים לאתחל היסטוריה.

בגיל חמש עשרה צ'יזיק חזר לישראל לאחר מות אביו, יצחק, שהיה ממקימי קריית גת, ולאחר שלוש שנים, כשלא צלח את הצבא, הוא שוב חזר לארצות הברית עד גיל עשרים. "אבי נפטר מיד לאחר הבר מצווה של שמוליק", מספרת אחותו. "היינו באותה תקופה בשיקגו".

עדנא: "לא, שמואל ואני נשארנו בשיקגו, ואמי נסעה להלוויה. לא ראינו אותו לא בבית החולים, ולא היינו בקבורה. לא נפרדנו ממנו".

עדנא: "שמוליק לא היה נגיש לשיחות מסוג זה. הוא היה סגור בעולם שלו. דיברנו על אבא הרבה, אבל לא על כך שלא הספקנו להיפרד ממנו".

לאחר הצבא צ'יזיק אושפז לתקופה ממושכת ולאחר מכן שוקם בשלווה, שם גר כשנה וחצי, ובמקביל כתב את שיריו. הטריגר שהצית את מה שאולי היה חבוי בעקבות מות אביו, קיבל דחיפה – לפי דבריהם של עדנא ומשה – עם אותה פעם שצ'יזיק השתמש בסמים, שהביאה התקף פסיכוטי ראשון.

עדנא:"כן, הוא דיבר על זה. תראה, רוב הזמן הוא היה בדיכאון, וקיבל תרופות. זה מה שהחזיק אותו".

משה: "הוא היה באופיו צנוע ומופנם. הוא לא היה בכלל מטריאליסט. הרבה אמנים התחילו להימשך אליו וביקשו שיכתוב להם. הנושא הכספי לא הכתיב לו את הדברים".

משה: "לא. הוא לא נוצל. אני לא חושב".

צ'יזיק הכיר בזמן מגוריו בשלווה את חברתו אילנה שגם הייתה משוקמת שם, ולאחר מכן, כשנפרדו, פגש את ח' שליוותה אותו עד יומו האחרון. אלא שיומו האחרון של צ'יזיק נותר עלום. ח', ששמוליק היה לה אהבת נפש, התחתנה והתחרדה מאז, ובעצת הרב לא הסכימה להתראיין. כל מה שידוע הוא שבאחד הימים היא ניסתה להתקשר לצ'יזיק וזה לא ענה. היא הגיעה לדירתו ברחוב הרצל והזעיקה שוטר כדי שיפרוץ את דלתו. צ'יזיק נמצא ללא רוח חיים על רצפת המטבח. במייל ששלחה לי היה כתוב כך: "זה לא מדעתי, אני לא צד כאן. מוכנה לעשות הכל בשביל הבן אדם היקר הזה, אבל שאלתי את הרב והבנתי ממנו שכך אנהג, שהשירים ידברו בעד עצמם".

עדנא: "מבחינתו היא יום אחד הופיעה. היא היתה בחורה רצינית מאוד. הוא אהב אותה, אבל היא פשוט אהבה אותו אהבת נפש. היא מאוד דאגה לו גם כחברה וגם כבת זוג. היא עטפה אותו".

עדנא: "לא, אני הייתי בביקור אצל אמי בחו"ל. מיד הגענו לארץ".

כשאתה בבניין גבוה, משקיף בין גבולות של ערים, אתה יכול לזהות גם שמשהו מפריע לזוג שיושב מולך. עדנא ומשה רוצים לתקן כמה עניינים שקשורים במותו של צ'יזיק. המילים "גלמוד" ו"ערירי" שהתווספו לידיעות על מותו של צ'יזיק, רודפים אותם עד היום. אולי זה שוב אותה מעטפת של מותו של אמן שקצת מעורער בנפשו הכופה עצמה על מסקנות האנשים. ואולי לא. "אני רוצה להזכיר לך שזו תקופה שלא היו בו פלאפונים, ואם לא גרת ליד הבנאדם, אז הקשר היה פחות יומיומי", אומר משה. "לאחר שנרכשה הדירה ברחוב הרצל, שמואל גר שם וניהל את חייו". ועדנא מוסיפה: "פתאום כותבים שאדם מת ערירי וגלמוד. זה לא היה כך".

עדנא: "לא היו יחסים חמים. מה גם שהיא גרה בלוס אנג'לס. עם אביו היחסים היו טובים"

עדנא: "שמוליק לא דחף. לא היו לו מרפקים והוא לא דחף. בנוסף לכך לא היו לו כוחות נפש".

עדנא: "קשה לשפוט. תראה, אז היינו שואלים אותו למה הוא לא הולך לעבוד, אבל בדיעבד, כתיבת השירים הייתה העבודה שלו, ורק עכשיו אנחנו רואים את זה".

עדנא: "הוא היה מודע למצבו. תראה, הדברים קיבלו רגליים ולא דרכו. השירים עבדו לבד, אבל לא הוא דחף אותם".

עדנא: "לא הרבה. הוא לא היה מחייך הרבה. אתה יודע? אני חושבת על זה שאריאל זילבר ומירון ריכטמן, החברים שלו שעסקו איתו ביצירה, זכו לראות אותו מחייך יותר מאיתנו, המשפחה".

"כשתגדלי ותהיי לגברת
עם ניסיון שרכשת בחיים
היש סיכוי שאותי את זוכרת
היו לנו זמנים יפים.
נפגשנו במסיבה, היית נהדרת
שיער גולש ועיניים תמימות
אני ניגשתי, את אמרת: לא הערב
אוהב אותך בין השורות.
אם תזכרי אותי סיון
האם תקדישי לי קצת זמן
עכשיו כשאת הרחק מכאן".

(מתוך "סיון")

אני מודע לכך שצ'יזיק היה כותב פופ מחונן, בעל בעיות נפשיות, ומעל לכל אני מודע לחיבורם של שתי תכונות אלו שגורמות להילה המסתורית סביבו, אבל עדיין אני בסך הכל יושב מול אישה שאחיה נפטר, מול סיפור אינטימי של משפחה, עוד משפחה שהתפרקה ושאי אפשר לדעת אם בכאן וההיום של המודרניזציה הדברים האלה לא היו קורים. אני חושב על איאן קרטיס, סולנה של ג'וי דיוויז'ן, שהיה חולה במחלת אחרת, מחלת הנפילה, אבל אז, לעולם לא היו כלים. לעזאזל, יש אנשים שנולדו לפני שלעולם היו כלים.

עד מותו, צ'יזיק הופנה על ידי מוסד שלווה לעבודות ריפוי ועיסוק, והעבודה בה הועסק הייתה כריכת ספרים. אני חושב על זה שצ'יזיק, במודע או שלא, בחר מסגרת בה העבודה (כריכה) משקפת את מה שהיה חסר לו; את המסביב למילים, את המסגרת, את הכריכה. כל אמן רוצה לברוח לשגרה אחרת על מנת לייצר לעצמו עולם אחר שלא קשור בכתיבה, לברוח לעבודות פיזיות, ואצל צ'יזיק, ששיריו היו מפוזרים אצל זמרים אחרים, קשה לחשוב על משהו יותר סימבולי מזה; אדם ללא מסגרת ובעל בעיות נפשיות, שכותב מילים, ובורח לשגרה האחרת שמחוץ לכתיבתו, העטיפה של החיים; עבודה בכריכייה, קרי, הכריכה שבשגרה, או השגרה שבכריכה.

צ'יזיק נמצא מת על רצפת המטבח ברחוב הרצל. רגליו היו על כסא, ולבו דמם. הרעיון שלו, למחוק את עצמו מרשימת התושבים (כפי שסיפר אריאל זילבר בחלק הראשון של המסע), מתבצע כמעט מדי יום כש"רוצי, שמוליק קורא לך" מושמע ואף אחד לא יודע שמילותיו שייכות לצ'יזיק. את השיר הזה, כאמור, יחדש פיטר רוט בקרוב, אבל בגרסת שיר ערש. אולי תהיה זאת מעתה תנוחת שינה אחרת, נוחה יותר, לצ'יזיק בתיבת התהודה של המוזיקה הישראלית.