פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גלידה

      ההישג הגדול של "Glee" הוא לא רק הבידור הטהור שהיא מספקת אלא גם יכולתה לגרום לגברים סטרייטים ליהנות ממנה. פז חסדאי רוקד, שר וכבר לא מתבייש

      החיבה שלי ל-"Glee" מביכה אותי כל פעם מחדש. עם כל האהבה וההערכה לסדרה, יש בה משהו מאוד לא גברי. הביקורות משבחות, הפרשנים מהללים והפרסים זורמים, אך גם זה לא מנחם: זו עדיין דרמת מתבגרים אמריקאית עם מוטיבים של מיוזיקל, שנכתבת, משוחקת ונרקדת על ידי אומואים, כלומר לא בהכרח הומואים, אבל כאלו שקשה לחשוב עליהם אחרת. "אתה נהנה מזה יותר מדי", טוענת חברתי בדאגה, כשהיא מזהה מין חיוך מטופש ולא נשלט שמרוח על פרצופי למראה אווירת המיוזיקל העליזה שעל המסך. אך מה לעשות, זה באמת לא נשלט. מדובר במוצר הכי מבדר שיש כיום על המסך, בפנינה איכותית ומלוטשת, כזו שגורמת לך לרצות לשיר ולרקוד. וזה מביך.

      היא לא סדרה מורכבת והיא לא מעוררת מחשבה, אבל "Glee" מספקת 40 דקות של הנאה מזוקקת. הדרמה לא כבדה מדי, הקומדיה גרוטסקית במידה הנכונה, הדיאלוגים אינטליגנטיים ושנונים, וההתייחסות לצופה נעשית מתוך כבוד והערכה. נקודת המוצא ממנה יוצאת הסדרה היא שמדובר בקהל שבע, שכבר ראה הכל ומאס בדרמות מצועצעות ובסיטואציות שנטחנו על המסך עשרות שנים, ועכשיו צריך לספק לו בידור טהור ומקורי, בלי יומרות נשגבות או מוסר השכל. "Glee" עומדת במשימה, כולל באתגר הגדול מכולם: לגרום לגברים סטרייטים להתמוגג ממיוזיקל.

      Glee (יח"צ)
      ההישג הגדול: סטרייטים רוקדים ושרים. מתוך "Glee" (צילום: יח"צ)

      יש ב-"Glee" משהו מרכך. למעשה, אני מחויך רק מלהיזכר בשיר הנושא. "Don't Stop Believin'" של להקת Journey (שבאופן אירוני גם שימש כשיר האחרון של הסופרנוס) הוא כנראה השיר הכי מרגש בטלוויזיה מאז נעימת הפתיחה של "צ'ירס", אי שם בשנות ה-90, אבל "Glee" לא נותנת לעצמה להיגרר לשמאלץ. הזגזוג התזזיתי בין הז'אנרים שומר על איזון בריא: כל סצנה דרמטית מדי תקונח בפאנץ' מבריק, כל סיטואציה כבדה מדי תתובל בבדיחה משחררת. רגע אחד כולם סובלים מהאנונימיות ומקשיי ההתבגרות, דקה לאחר מכן הם חוגגים את החיים בשירה וריקודים.

      זו סדרה שמבקשת ממך לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות, בעוד יוצריה מתייחסים לכל פרק בשיא הרצינות, עם הגשה מדויקת ומהוקצעת, עם כוריאוגרפיות מושקעות ומרהיבות, עם תחושה שעל כל פרק עובדים מאות אנשים ואלפי שעות. הכל מהודק, חד ומלוטש.

      מתוך הסדרה "Glee" (imdb)
      לכאורה סצנות דרמטיות, אך בסופן פאנץ' מבריק. מתוך "Glee" (צילום: יח"צ)

      למרות המוטיבים הקבוצתיים של קונספט המחזמר, הדמות המופתית של רייצ'ל בארי (בגילומה של ליה מישל) היא הכוכבת הבלתי מעורערת של הסדרה ומגלמת בתוכה את כל הקסם של "Glee". אתה לא יודע אם היא יפה או מכוערת, לבבית או מרגיזה, מרגשת או מקוממת. היא מתנשאת ואגוצנטרית, אבל מודעת למיקומה בהיררכיה החברתית, היא בטוחה שהיא כוכבת ושהכישרון שלה יוציא אותה מהעיירה המסריחה הזו, אבל עדיין תולה את תקוותיה במקהלת בית הספר ובמאבק הפרובינציאלי מול מקהלת "ווקאל אדרנלין" מהבית ספר המתחרה. שוב, לא נעים לגלות שאתה מאוהב בברברה סטרייסנד המודרנית, אבל זה מה שרייצ'ל עושה לך. כאמור, מביך.

      יכול להיות שזו הדרך של יוצרי הסדרה למשוך את הקהל הגברי, על ידי בניית דמויות נשיות נלעגות. קווין (המעודדת) היא בוגדנית ומניפולטיבית, טרי (אשתו של מיסטר שוסטר) היא שקרנית וערמומית, אמה (היועצת) היא אובססיבית לניקיון ובעברה מחלת נפש, ומעל כולן, כמובן, ניצבת סו סילבסטר, מאמנת קבוצת המעודדות, שעם טרנינג נצחי, שיק רפובליקני, טקסטים גאוניים ומשחק נפלא מצליחה ליצור דמות שנונה וחד פעמית. כולן אהובות ונערצות, אך מעוררות אימה. ואז הן מתחילות לרקוד, והקסם שוב פועל.

      מתוך הסדרה "Glee" (imdb)
      דמות חד פעמית. סו סילבסטר (משמאל), עם מר שוסטר, בריב אופייני שיסתיים בריקוד. מתוך "Glee" (צילום: IMDB)

      כאמור, האתגר הכי מורכב של "Glee" הוא להפוך את מחזות הזמר לחוויה ראויה לצפייה גם לגברים סטרייטים. אם יש רגע אחד שבו המשימה מוכתרת כהצלחה, זה קורה בסצנה של משחק הפוטבול שהפכה כבר לקלאסיקה בקרב מעריצי הסדרה: קשה להישאר אדיש למראה של הגברים החסונים עם מגני הכתפיים והקסדות בעודם מפזזים את "Single Ladies (Put A Ring on It)" של ביונסה, בשילוב נועז וחצוף בין הספורט הגברי והקשוח לרכות והנשיות של המבצעת המקורית.

      זה בדיוק מה ש"Glee" עושה: היא גורמת לנו לרצות להעביר קדימה את כל סצינות הדיבורים המיותרות, ולהגיע לדבר האמיתי. הפעם, בניגוד לפורנו, אתה מחכה שיתחילו השירים. אין דרך אחרת לתאר זאת מלבד מבוכה.