את הביקורת על החוויה הקולנועית שמספק "נביא" כדאי לפתוח דווקא בהמלצה גסטרונומית: בסרט הזה עדיף לצפות על קיבה ריקה. אמנם הביטוי 'הופך קרביים' נשחק לעייפה, אבל הוא ככל הנראה הדרך הטובה ביותר להגדיר את הדרמה האלימה ועתירת הדם של ז'אק אודיאר.
הבמאי מציג כאן את סיפורו של מאליק (טאהר ראחים), צעיר צרפתי ממוצא צפון אפריקאי שנכלא לשש שנים בעוון עבירה עלומה כלשהי. הצעיר מבולבל הזהות, שגדל בבתי יתומים ומוסדות לעבריינים צעירים, לא בהכרח מודע לעובדה ששורשיו האקראיים כערבי מסמנים אותו כשונה בחברה הצרפתית. זה לא מונע ממנו להבין במהרה את הפוליטיקה של הפליטות ושל השרידות.
וכך, נדחק הילד-גבר המפוחד לשמש נער שליח בשירותה של המאפיה הקורסיקאית, השולטת בכלא ובמנהליו. במסגרת זו, הוא נדרש להוציא לפועל רצח של אסיר ערבי אחר. הצורה הקפדנית ומורטת העצבים שבה מתאמן מאליק בהחזקת סכין גילוח בפיו כדי שיוכל לשלוף אותה בזמן ולשסף בה את עורק הצוואר של יעד החיסול, הן רק הקדמה חייכנית יחסית לרצח עצמו. זהו רצח מגושם, מדמם וחובבני, שמאליק נאלץ לבצע לפי חוק הג'ונגל טרוף או היטרף.
הביצוע המוצלח של הרצח מעלה את קרנו של מאליק ומקרב אותו עוד יותר לשליטים בכלא (שאת מנהיגם מגלם נילס ארסטרופ הוותיק). כך מבין מאליק כי גם מכניסת המשרתים אפשר ללמוד לא מעט דברים על האדונים. הידע הנרכש והפיקחות הטבעית שלו הופכים אותו לפושע מתוחכם הרבה יותר, שיודע למשוך בחוטים, לשפר את תנאי הכליאה שלו ולעצב את המציאות המוגבלת של בית הסוהר.
השינוי ההדרגתי במעמדו של מאליק הוא מרכז הכובד של הסרט. כפי שבוגרי "אוז" ו"הסמויה" יודעים היטב, עולם בית הכלא מתקיים הרבה מעבר לשולי החברה הדחוקים הצידה. העולם הזה הוא מיקרוקוסמוס זעיר ומוקצן שמרפרר לעולם הפסאודו נורמטיבי שכולנו חיים בו. הפוליטיקות, האג'נדות הגלויות יותר ופחות ומאבקי הכוחות זהים באופן מבהיל לאלו שאנחנו חווים באופן יומיומי בלי לתת עליהם את הדעת ככאלו.
במקרה של "נביא", המיקרוקוסמוס של הכלא הוא ספק תחזית ספק דו"ח על מצבה של צרפת כמדינת מהגרים - מדינה שמבעבעת לקראת התפרצות וולקנית, שתמחק את הזהות של המדינה האירופאית תחת לבה רותחת של פליטים זועמים. ה"צרפתים" המקוריים של אודיאר מיוצגים בידי מנהלי הכלא ועורכי הדין. כל אלה מופעלים כמריונטות מבוהלות בידי עבריינים קורסיקאים וערבים, והשליטה הממשית במקום נמצאת בידיהן של כנופיות מהגרים שמשסות זו בזו את אנשיהן עד המוות. האחרון שיישאר עומד הוא זה שיירש את הארץ ואת כל אשר לה.
בחינוך הטלוויזיוני והקולנועי שלנו כצופים, אנו כבר יודעים את מה שמאליק עדיין לא הספיק ללמוד בחייו אפשר להוציא את האסיר מהכלא, אבל אי אפשר להוציא את הכלא מהאסיר. בהמשכו של הסרט, המתיר מעט את טבעת החנק סביב צווארו של הגיבור, מפלרטט מאליק עם העולם "שבחוץ". אבל גם אז, ההתנהלות היחידה שהוא מכיר, חווה ומייצר היא ההתנהלות החייתית של עולם הפשע. למעשה, בעולם שמשרטט אודיאר, שום גאולה אמיתית לא ממתינה למאליק בסיום שש שנות מאסרו.
אכן, שום קתרזיס לא מחכה לצופים ב"נביא", אבל הסרט דווקא דורש מהם השקעה רבה. הצפייה ב"נביא" היא חוויה אלימה, ולא רק מבחינה ויזואלית ואסתטית; גם המניפולציות הקולנועיות המופעלות על הצופה הן אלימות בטיבן, ומאלצות אותו לשקוע בחלקים המוחשכים של הנפש האנושית.
בנקודה זו טמונה גם הבעייתיות של הסרט: אודיאר מוביל את צופיו במסלול מחשבתי, אבל לא ברור לאן בדיוק הוא מבקש לקחת אותם. מובן לכל שהוא עוסק בסוגיות חברתיות, אבל קשה להבין מה בדיוק הוא רוצה לומר. האם אודיאר דן בשנאת הזרים של החברה הצרפתית? האם הוא מבקש להזהיר מפני הדור הזועם הבא של המהגרים? יכול להיות שהבמאי מבקש לנסח מסר חברתי או פוליטי חד, אבל הוא עושה זאת בצורה אוורירית מדי. כתוצאה מכך, לא מתקבלת פריזמה שאפשר לבחון דרכה את הנושאים הטעונים שהסרט מציף.
אך למרות ההסתייגות הזו, "נביא" הוא סרט מרתק וחשוב, המצטרף לגל הולך ומתעצם של סרטים אירופאיים הדנים בפליטות ובהגירה. אף שהוא מתרחש בצרפת, הרי שנביא שהתמודד מול "עג'מי" על האוסקר - רלוונטי גם לקהל בארץ: בהיותה של ישראל מדינה שבנויה על גלי מהגרים, המנסה להתמודד בעצמה (ללא הצלחה) עם נוכחותם של פליטים מסוגים כאלו ואחרים, הצפייה בו תעניין כל ישראלי.