"לא צריך לפחד מהמוסלמים בצרפת"

    רגע לפני הגעתו לארץ לרגל הקרנת הבכורה של סרטו, "יום החצאית", מספר הבמאי הצרפתי-יהודי ז'אן-פול לילנפלד מדוע לא היסס לעסוק במתחים הגזעיים שמסעירים את מולדתו

    אבנר שביט, פריז

    "אף אחד לא רצה לגעת בזה", מספר לוואלה! תרבות הקולנוען הצרפתי ז'אן-פול לילנפלד כשהוא משחזר את הפקתו סרטו המצליח, "יום החצאית", שיוצג מחר (רביעי) בסינמטק תל אביב בנוכחתו של הבמאי, ויופץ מסחרית בארץ בחמישי 15.4. ההצהרה הזו לא מפתיעה – אחרי הכל, לילנפלד התיישב כאן על חבית של חומר נפץ, ואז פתח אותה וזרק לתוכה גפרור. בדומה לכמה סרטים אחרים מהעת האחרונה, גם "יום החצאית" עוסק במורה לבנה (איזבל אדז'ני) המלמדת בשכונת מצוקה, שבה רוב התושבים הם מהגרים. ההבדל הוא שהפעם המורה אינה מנסה לחנך את תלמידיה טעוני הטיפוח בדרכי נועם אלא שולפת אקדח, לוקחת את הפרחחים כבני ערובה ומאלצת אותם להקשיב לדבריה.

    "כל מפיקי הקולנוע שקראו את התסריט שלי אמרו לי אותו דבר - 'השתגעת לגמרי? לא למדת את הלקח מהסיפור על הקריקטורה של מוחמד? הפרויקט הזה הוא סכנת נפשות'", מגלה לילנפלד, בן 47, שאביו יהודי ממוצא הונגרי ואמו יהודייה ממוצא אלזסי. עתה, לאחר שהסרט נהנה מהצלחה קופתית וביקורתית וגם זכה בפרסים, הוא כבר יכול להרשות לעצמו להיזכר בכך בחיוך. "איש לא נתן לי אגורה, אז נאלצתי לצלם את 'יום החצאית' כדרמת טלוויזיה. למזלי, הקרנתי אותו בכמה פסטיבלים, ואז המפיצים הבינו כי למרות הסיכון, חבל לבזבז את הסרט הזה על המסך הקטן".

    טוב לדעת (מקודם)

    האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

    לכתבה המלאה

    האם ההקרנות המסחריות איששו את החששות המוקדמים? היו מהומות בפרברים?

    "להפך. דווקא המהגרים שצפו בו אהבו אותו במיוחד. לאחר הקרנת הסרט בפרבר שבו התקיימו הצילומים, ניגש אליי קשיש צרפתי ממוצא מוסלמי והודה לי – 'סוף כל סוף מישהו עשה סרט שמסתכל עלינו בגובה העיניים, שמראה כי אפשר גם להתעמת עמנו'. הייתי בטוח שהעיתונאים האינטלקטואלים יפי הנפש יקטלו את הסרט בחכמולוגיות הטיפוסית להם, אבל אפילו הם שיבחו אותו. בכלל, לא קיבלתי שום איום ולא התעוררה שום בעיה, מה שמוכיח כי אף קולנוען לא צריך לפחד מהמוסלמים בצרפת".

    שתקו או שאני יורה. מתוך "יום החצאית" (צילום: יח"צ)

    ההגירה היא אולי הסוגייה שמטרידה את הצרפתים יותר מכל, כך שמובן מדוע עורר הסרט רעש במולדתך, אבל האם הוא יכול לעניין גם את מי שלא חי בה?

    "מהניסיון שלי, התשובה חיובית. הקרנתי את הסרט בסיביר, וכמה תושבים מקומיים אמרו לי שהוא רלוונטי מאוד לגביהם, מפני שאת הבעיות שיש בצרפת עם צעירים מוסלמים ושחורים יש בסיביר עם פועלים טג'יקים ואוזבקים. האינטגרציה היא בעיה אוניברסלית בשעה זו, ולכן גם הסרט אוניברסלי".

    אתה פועל בתעשיית הקולנוע הצרפתית כבר כחצי יובל, ומאז ומתמיד עסקת במתחים גזעיים. האם נשאר עוד סיכוי לדו-קיום, או שהמדינה הולכת למלחמת אזרחים?

    "עוד ב-1987 כתבתי סרט בשם ' L'oeil au beur(re) noir', שהיה מהראשונים לעסוק בקשיי הקליטה בצרפת. תיארתי שם כיצד צעיר שחור וחברו הערבי לא מצליחים לשכור דירה בגלל הצבע שלהם, והמדהים הוא שגם היום צעירים שכאלה לא יוכלו לעשות זאת. אם היו מנבאים לפני שני עשורים שהמצב החברתי יהיה גרוע באותה מידה ואף יסלים בכיוון אלים, לא הייתי מאמין לכך. אני חושב שהבעיה היא שכל המגזרים חיים בתוך עצמם – הערבים מסתובבים עם ערבים והלבנים עם לבנים. ברגע שהם ילמדו להכיר זה את זה, אפשר לשער שלא נגיע למצבים קיצוניים כמו זה שאני מתאר בסרט".

    סרט אלים על מציאות אלימה. התנגשות כואבת בין תושבי הפרברים והמשטרה הפריזאית (צילום: AP) (צילום: AP, Thibault Camus)

    אמנם אתה חי בצרפת, אבל את בנותיך שלחת לבית ספר פרטי. עד כמה אתה באמת מחובר לבתי ספר ציבוריים מהסוג שעומדים במרכז הסרט?

    "ידעתי על המתרחש בהם רק מהדיווחים בתקשורת, שהם מספיק מזעזעים כדי להמריץ כל קולנוען לחקור את הנושא. מובן שהמידע הזה לא סיפק אותי, אז עמדתי מדי יום מחוץ לבית ספר ציבורי כדי לשמוע איך התלמידים בהם מדברים, וגם תיחקרתי שניים מהמורים במקום – אחד איש שמאל ואחד איש ימין, לשם האיזון. בניסיון ליצור סרט אמין ככל האפשר ליהקתי לתפקיד הנערים שחקנים לא מקצועיים וחסרי ניסיון, שבעצם מגלמים בו את עצמם. כתוצאה מכך, אני סבור שאפילו צופה צרפתי לא יבין רבע מהנאמר בסרט".

    תהליך העבודה על "יום החצאית" מזכיר סרט צרפתי אחר, שנעשה שנה לפניו -"בין הקירות". גם דרמה זו, שזכתה בדקל הזהב, מיקמה את עצמה בין קירות של כיתה כדי לדון בסוגיית ההגירה. נמאס לך כבר לשמוע השוואות בין שני הסרטים?

    "האמת שאין לי כל כך מה להגיד על ההקבלה הזו, פשוט מפני שלא הזדמן לי לצפות ב'בין הקירות'. ממה שהבנתי, הוא מטפל בסוגיות הטעונות בצורה סימפטית הרבה יותר. בכל מקרה, היצירה הקולנועית שבאמת השפיעה עליי הוא 'אחר צהריים של פורענות', שביים סידני לומט ב-1975. אי אפשר לעשות סרט על בני ערובה בלי לקבל השראה מהקלאסיקה הזו".

    בניגוד ל"יום החצאית", מטפל בנושא החברתי בכפפות של משי. מתוך "בין הקירות" (צילום: יח"צ)

    לילנפלד עצמו אולי לא לימד וגם לא למד בבית ספר מהזן שמככב בסרט, אבל גם הוא נפגע מהמתיחות הגזעית במדינה. הבמאי היה מיודד עם הבדרן הצרפתי השחור דיידונה, ואף העניק לו ב-2001 את התפקיד המרכזי בקומדיה "HS - hors service". אך העובדה ששיתף פעולה עם קולנוען יהודי לא מנעה מדיידונה להפוך זמן מה לאחר מכן לאחד הפעילים האנטישמיים הבולטים באירופה, והוא אף הורשע בבית דין על מעשיו ועל אמירותיו, שכללו לא פעם הכחשת שואה. "בתקשורת הצרפתית אני מסרב להתבטא בנושא, כי אין לי עניין לתת פרסום נוסף ליצור רודף הכותרות הזה, אבל מכיוון שזו שיחה עם כלי תקשורת ישראלי אני מוכן לחרוג ממנהגי", אומר לילנפלד. "דיידונה נעץ בגב שלי את הסכין הכי גדולה שמישהו אי פעם תקע בה. לא האמנתי שהוא מסוגל לומר כי היהודים הם 'סוחרי עבדים' אחרי שיהודי שלף אותו מאלמוניותו וזיכה אותו בהכרה קולנועית. כבר בזמן העבודה איתו חשתי כי מדובר בפרנואיד, ואני חושב שבסופו של הדבר הוא המיר את תחושת הרדיפה שלו לאנטישמיות. אבל אסור להתייחס אליו יותר מדי ולראות בו כסמל למשהו. פשוט צריך להתעלם ממנו".

    "תקע לי סכין בגב". דיידונה, פעם שותפו של לילנפלד והיום פעיל אנטישמי (צילום: AP) (צילום: AP)

    מעבר לעיסוק הנועז שלו בשאלות חברתיות, "יום החצאית" עורר עניין בצרפת גם מפני שהחזיר לבמה את איזבל אדז'ני. השחקנית הוותיקה, בת 54, היתה בעבר הדיווה הגדולה של הקולנוע הצרפתי – היא זכתה בלא פחות מחמישה פרסי סזאר, היתה מועמדת לאוסקר על הופעותיה ב"סיפורה של אדל ה." ו"קאמי קלודל", ואפילו זכתה להתבזות בצד וורן בייטי ודסטין הופמן ב"אישתר" ובצד שרון סטון ב"נשות השטן". מאז שדעך מעמדה בסוף שנות התשעים לא קמה לה יורשת בצרפת, ואולי בגלל זה התעקש לילנפלד לבחור דווקא בה לתפקיד הראשי. העיקשות הזו הוכיחה את עצמה, שכן אדז'ני השלימה היטב את הקאמבק ואף זכתה בפרס הסזאר על הופעתה בסרט. ברגע שהכוכבת הוותיקה עלתה על הבמה לקבל את הפסלון, בוכייה ונרגשת כפי שלא היתה מעולם, נזכר לילנפלד שהבחירה בה לא היתה מובנת מאליה.

    הקאמבק של השנה. איזבל אדז'ני ב"יום החצאית" (צילום: יח"צ) (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    "כולם הזהירו אותי מהגינונים שלה לפני הצילומים. אמרו לי – 'איזה מטורף אתה. גם עושה סרט על הנושא הכי טעון בנמצא וגם מלהק פרימדונה'", מספר הבמאי. "גם במקרה זה, האזהרות היו מופרכות. אדז'ני התנהגה בצניעות רבה לאורך כל הדרך והתגלתה בשיא אדיבותה בסיום הצילומים. כמה ימים לפני השלמת הסרט נתקלנו במצוקה תקציבית, אז היא הציעה להמשיך לעבוד בחינם ואפילו לממן מכספה את המשכורות של שאר אנשי הצוות. לדעתי, העובדה שהסרט הצליח למרות כל האזהרות לגבי האופי של התסריט שלו ושל השחקנית שלו מוכיחה פעם נוספת מה הכלל הכי חשוב באמנות – אף פעם לא להקשיב למה שאומרים לך".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully