פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פנאי פלוס

      מה שמבדיל את "קומיוניטי" מסדרות טלוויזיה אחרות שמתעסקות בלוזרים הוא שבמרכזה עומדים קורבנות תעשיית הבידור הפופולרי, הלא הם הצופים עצמם. לפעמים זה מאולץ, לרב זה אינטליגנטי

      הטלוויזיה גילתה מזמן שחייהם של המוזרים והדחויים הרבה יותר מעניינים מאלה של המצליחנים. יש משהו בייסורים של הלוזרים שמצליח לכבוש את המסך ואת לב הצופים, וכשאפשר לשלב בהצלחה בין התנשאות ולעג לבין הזדהות ואהבה, סדרות כמו "המשרד" או "Glee" הופכות ללהיטי ענק בטבעיות ובשמחה גדולה. במובן הזה "קומיוניטי", הקומדיה המדוברת שעלתה אמש (שני) ב-HOT, נכנסת למשבצת וממשיכה את המגמה, עם שורה ארוכה של אנטי גיבורים אומללים, פריקים מוכי גורל, שאין דבר מהנה יותר מאשר ללגלג על מסכנותם אך במקביל לגלות כלפיהם חמלה ואהדה.

      הסדרה עוסקת בקולג' קהילתי בארצות הברית – המוסד האקדמי שמאגד את הנשורת האמריקאית, כזה שעצם ההשתייכות אליו הופכת אדם אוטומטית ללוזר. כבר בדקה הראשונה מבהיר הדיקן ש"זה המקום שנועד ללא יוצלחים מסוגכם", ולאט לאט אנו נחשפים למקבץ מרשים של מפסידנים, שהגורל נידה אותם וקיבץ אותם תחת מסגרת אחת: קבוצת לימוד לשיעורי ספרדית. זה מתחיל בראש הקבוצה ג'ף ווינגר, עורך דין תחמן ומפוקפק, נמשך בעאבד הפלסטיני, חסר המודעות החברתית וקורבן של תרבות פופולרית, ומסתיים בסניור צ'אנג, כנראה המורה הכי פסיכוטי שנראה אי פעם על המסך. כולם מסורים למוזרותם ללא חשש וללא היסוס, ומתנהגים בהתאם.

      קומיוניטי (יח"צ)
      נקודת המוצא היא שהצופה שולט היטב בנקודות הציון של התרבות הפופולרית וכבר תוהה לעצמו איזו קלאסיקה תונח על המוקד בפעם הבאה. מתוך "קומיוניטי"

      אך ככל שעובר הזמן מתגלה האלמנט שמאפיין את "קומיוניטי" יותר מהכל: המודעות והקריצה לז'אנר. עצם שיבוצו של ג'ואל מקהייל לתפקיד הראשי (המנחה השנון של "מרק הוליוודי" של ערוץ E, התוכנית שמנתחת את הטלוויזיה האמריקאית ומלגלגת עליה בכישרון רב) מרמז על הכוונות של "קומיוניטי": ההתייחסות הבלתי פוסקת לתעשייה. גם לשאר הקאסט יש רזומה עשיר: יוצר הסדרה הוא דן הרמון, שאחראי בין היתר על "המופע של שרה סילברמן", הבמאים הם האחים רוסו, שאחראים על "משפחה בהפרעה" הבלתי נשכחת, ולמעשה כמעט לכל המעורבים בסדרה יש ניסיון מוכח בקומדיות טלוויזיוניות, בין אם זה תסריטאים, שחקנים או מפיקים. כצפוי, המיומנות הזו מורגשת בכל סצינה ובכל דיאלוג.

      אם "רוק 30" היא סדרה של הברנז'ה על הברנז'ה, הרי ש"קומיוניטי" כבר מנסה ללכת שלב אחד קדימה, ולהיות סדרה על הצופים עצמם: קורבנות הטלוויזיה בכלל והסיטקום בפרט. למעשה, לפעמים נדמה כי הקולג' הוא רק סיפור מסגרת לרפרנסים. כבר בפרקים הראשונים עאבד משווה את הסיטואציה בקבוצת הלימוד לסצינות מ"מועדון ארוחת הבוקר", המורה סניור צ'אנג מבדיל את עצמו ממיסטר מיאגי מ"קראטה קיד", הפרופסור המטורף לפסיכולוגיה מגחיך את דמותו של המורה מ"ללכת שבי אחריו", וג'ף מצפה לאמפטיה ממוכרת הקפה רק בגלל שהיא "שחורה, שמנמנה ומבוגרת". נקודת המוצא היא שהצופה יודע במה דברים אמורים, שולט היטב בנקודות הציון של התרבות הפופולרית, וכבר תוהה לעצמו איזו קלאסיקה תונח על המוקד בפעם הבאה. התוצאה לעתים היא מעט מאומצת, קצת מוגזמת, נדמה שהשנינויות נוטות להתחכמות יתר, אך עדיין התחושה היא שמדובר במוצר אינטליגנטי ואיכותי. הדרך המובטחת ללבם של המבקרים נסללה בקלות.

      קומיוניטי (יח"צ)
      האטרקציה. צ'בי צ'ייס ב"קומיוניטי"

      אחת האטרקציות שמציעה הסדרה היא ליהוקו של צ'בי צ'ייס לתפקיד הסטודנט המבוגר והפתטי, בקאמבק מפתיע ודי מוצלח. כל מי שטייל עם משפחת גריזוולד ברחבי העולם ועקב בדבקות אחר מעלליו של הבלש פלטש, נרגש לראות את חזרתו למסכים של צ'ייס האהוב, אחרי שהקריירה שלו נרמסה ונשחקה. אומנם צ'ייס זוכה לתפקיד די משני, אך נדמה שזה המקסימום שניתן לדרוש מסדרה שמקדשת את הלוזרים, קורצת לז'אנר, אך עדיין מודעת לעצמה.

      "קומיוניטי", ימי שני, 22:05, HOT3