למבינים ולמזלזלים: הגיע הזמן שתיתנו צ'אנס יאלבה נוטו

בדרך כלל אין בילדים מוזיקה אקספרימנטלית במיוחד. כן, מדובר לרוב במוזיקה אלטרנטיבית, אך היא פופית למדי. הרי כמה שזה כיף לזלזל בזרם המרכזי, שמח יותר להיות נאהב, ובן אדם שרוצה שיאהבו אותו לא יכול להיות קיצוני מדי. לכן, את כל המוזיקה הניסיונית על אמת אני בדרך כלל חוסך מכם - אבל לפעמים יש מוזיקאים כל כך מוצלחים שחייבים להתייחס אליהם, וכזה הוא היוצר הגרמני אלבה נוטו ככלל והאלבום החדש שלו, השני בסדרת "For", בפרט.

יחסית לשם שהוא בנה לעצמו, המוזיקה של אלבה נוטו לא קיצונית כל כך. מדובר באמביינט שקט ומונוטוני מאוד שמשחק אותה קר, אבל הוא בעצם יותר חם מאוגוסט. בהמנון הסטוקרים שפותח את המיקס יש גם קצת דיבורים ברקע, מתחת לצלילים, וזהו טריק פשוט שתמיד קונה אותי. המזלזלים יגידו שזה לא יותר מפסקול מוצלח לסרט, המבינים יודו שמדובר בגאונות. בכל אופן, אף אחד לא יסבול מאלבה נוטו.

הפסקול של "גרינברג" הגיע סוף כל סוף במלואו והוא מכיל לא מעט רגעים מוצלחים של ג'יימס מרפי, אך קשה להשתפך עליהם כשבמקביל הגיע גם סינגל חדש ומדהים פי כמה של LCD Soundsystem. מן הסתם, הסינגל הזה יופיע בהמשך המיקס.

נדמה שקוקורוזי מתרחקות מהמציאות יותר ויותר, אך זה לא דבר נורא כמו שהרבה אנשים חושבים. כן - מצד אחד זה גורם להן להצמיד את העטיפה המכוערת בעולם לאלבום החדש שלהן או לבאס עם סינגל נוראי כמו "Smokey Taboo" הניו-אייג'י, אבל מצד אחר הן דופקות יציאות מפתיעות ומצוינות כמו "Fairy Paradise", בעל הביט האלקטרוני היציב והקשה, שגורם להן להישמע כמו גרסה פחות מתוחכמת והרבה יותר מוזרה של פיבר ריי. כן, מוזרה יותר - יחסית אליהן, פיבר ריי היא יעקב איילון.

"Home" של אדוארד שארפ והמגנטיק זירוז הוא אחד השירים המקסימים של 2009 ועכשיו הוא קיבל מיקס חדש שעוזר לי לכפר על כך ששכחתי להכניס אותו לסיכום השנה של המדור.

ליז, הסולנית של הסקול, שרה לי שיר כי היא לא מבינה למה אני לא רוצה לראות אותה לעתים קרובות יותר. אני כותב לה בחזרה פיסקה למדור ואומר לה שזה לא אני - זו היא. הלהקה שלה נשמעת יותר מדי כמו קמרה אובסקורה, שזה אחלה בעיקרון, אבל המקור פשוט מוצלח יותר.

פרויקט הצד של אמנדה פאלמר מהדרזדן דולס וג'ייסון וובלי, Evelyn Evelyn, הוא יותר קאברט מ-Pאנק. בסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלהם הם שרים על עולם הרשתות החברתיות ואומרים דברים כמו "ואתה לא תמיד יכול לרצות את מה שאתה מקבל/ כשאתה מחפש אהבה באינטרנט של בית קפה".

וואו. איזה שיר. הנשונל חוזרים ונראה שהם הולכים להביא לנו את אחד מהאלבומים הטובים של השנה.

הולי פאק לקחו את "Underage" של ההידן קאמרז, זרקו עליו כמות נכבדת של סמים מעוררים ושמו בחזית את המשפט "תעמידי פנים שאת בת 7, אני אעמיד פנים שאני בן 8". אני לא קדוש - רחוק מזה - אבל אותי זה קצת מדאיג. אכפת לי מכם - אתם כמו הילדים שלי, רק בלי כל הקטע המסייט הזה של להכיר אתכם ואז להילחץ ולנטוש אתכם.

הבניינים הפסיכוטיים ממשיכים להוציא סינגלים כאילו שרעידות האדמה שהקולות השונים שבראשם מזהירים מהן לא יתרחשו. בגלל שרובנו רציונליים יותר, אנחנו יודעים שהכל יהיה בסדר, ושאם לא, תמיד יהיו לנו את השירים של הבניינים הפסיכוטים.

אני יודע שהשתמשתי פעמים רבות במושג הבינלאומי "בום!", אך הפעם, לראשונה, הוא באמת מוצדק. אז, בום! ג'יימס מרפי ו-LCD אר אין דה האוס, עם יותר גיטרות וPאנק מאי פעם, בשיר הלל לבנות שיכורות, הכולל שורות כאילו נונשלנטיות אך מלאות אמת כמו "זה שאני רדוד לא אומר שאני חסר לב/ זה שאני חסר לב לא אומר שאני מרושע" או הצהרות עם דימויים גיקיים כמו "בנות שיכורות יודעות שאהבה היא אסטרונאוט, היא חוזרת אך לעולם היא לא תהיה אותו הדבר".

אם כבר אנחנו מדברים על טקסטים, אז אין כמעט מישהו שמתעלה על קרייג פין - הסולן של ההולד סטדי - במשחק הזה. שלושה שירים מתוך "Heaven Is Whenever", האלבום החמישי של הלהקה, כבר התגלגלו לפתחנו, ו-"Rock Problems" לוקח את הדמיון בין ההולד סטדי לברוס ספרינגסטין צעד אחד קדימה - גם מוזיקלית וגם בגישת הרוקנ'רול. פין שר כאן על בעיות רנדומליות בחייו, מתבאס על כך שאנשים רגילים לא מבינים את "בעיות הרוקנ'רול" שלו, ואז מודה שזה בדיוק מה שהוא רצה שיקרה.

לפני שהיו ויואן גירלס או דאם דאם גירלס, אי שם בתקופה המגעילה של תחילת הניינטיז פעלו להם ה-Black Tambourine, שניסו להכניס קצת Twee בשוגייז של דה ג'יזס אנד מרי צ'יין ועשו הרבה יותר מזה. בלעדיהם, מי יודע מה היה קורה היום שם בברוקלין ואם כל הלהקות המתוקות-רועשות הללו היו קיימות בכלל.

חברה שלי נזפה בי כשהיא שמעה את השיר הנ"ל. "אל תגיד לי שאתה מכניס את זה למדור, יש לזה סאונד אפריקאי מעצבן כזה" אמרה בחוסר סבלנות. "את אפריקאית בעצמך, יא אפריקאית מאפריקה" אמרתי לה. לאחר מכן, כשהמשכתי לדבר ולהסביר שבכלל מדובר בפרויקט צד של אלכס שף, הסולן של The Charis, היא כבר לא ממש הקשיבה לי - ככל הנראה בגלל שהיא התחילה לדפוק באבנים כדי להדליק אש.

לא פלא שפליינג לוטוס חושב שהעולם צוחק איתו - טום יורק מתארח בשיר שלו. אפשר להבין גם את יורק, שתמיד דואג לקפוץ על טרנדים חדשים בשלב שעדיין מעט מאוד אנשים מכירים אותם (לדעתי, זו תכונה מוערכת). פליינג לוטוס הוא המלך של הכאילו-היפ-הופ-אלקטרוני-משהו-ניסיוני-תוסיפו-מה-שבא-לכם, וכשהוא ביחד עם יורק קורה משהו מדהים למוזיקה שלו. אבל תכלס, הוא נשמע פיצוץ גם בלעדיו.

Wait What ערבבו בין ה-XX, הרכב ההייפ של השנה האחרונה, ונוטוריוס ביג - כנראה הראפר הגדול ביותר שאי פעם חי, ויצרו אלבום מאש-אפ שלם שאותו אפשר להוריד באופן חוקי לגמרי. אלמנט החוקיות מן הסתם מופנה אלינו המורידים - עוד לא ברור אם Wait What יסתבכו כמו אחרים, או יהפכו לדיינג'ר מאוס הבא.

טו שורט רוצה אותך, ולא בשביל ללטף לך את השיער. אם תלכי איתו, הוא מבטיח שיהיה לך את כל מה שאת רוצה בחיים. הוא ישים אותך בשורה הראשונה ברחוב וידאג לכל הצרכים שלך חוץ מכבוד עצמי. נשמע משתלם - כבוד עצמי זה דבר שמוערך יתר על המידה גם ככה.

ניגרז, באופן כללי, הם בחורים ממש נחמדים. אל תבואו אליי בטענות, אם אומרים דברים טובים בהכללה זו גזענות חיובית, וכל דבר חיובי הוא בסדר מבחינתי.