פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיסלייק

      הספר "מיליארדרים במקרה" מבטיח להציג את תמונות הפרופיל של האנשים שהמציאו את פייסבוק, אבל מספק בעיקר גוזמאות מציצניות. דוד רוזנטל נוט אטנדינג

      לו היתה לכם אפשרות לערוך משאל עולמי מהיר ולבדוק מהי ההתקדמות הטכנולוגית הגדולה ביותר בעשרים השנים האחרונות, קרוב לוודאי שהמילה "אינטרנט" היתה בגדר קונצנזוס. לעומת זאת, התשובה לשאלה איזה אתר שינה את חייכם מקצה לקצה (הלו, בלי פורנו, לא לרמות) קצת פחות ברורה. כאן אולי לא תמצאו הסכמה גורפת, אבל קרוב לוודאי שפייסבוק ינהל קרב צמוד ביותר עם גוגל.

      מהו סודו של האתר החברתי, שהוקם ב-2004 על ידי שני סטודנטים יהודים מהרווארד והפך למפלצת של משתמשים (350 מיליון אנד קאונטינג) ולחברה שמוערכת היום ביותר מ-15 מיליארד דולר? בן מזריץ', העיתונאי ומחבר רב המכר "לנצח את הקזינו" (ידיעות ספרים, 2003) טוען שיש לו את כל התשובות. מזריץ', בוגר הרווארד בעצמו, ניצל את קשריו הרבים באוניברסיטה היוקרתית, אסף עשרות עדויות והרכיב, לדבריו תוך שחזור כמעט מדויק של מהלך האירועים, את הפאזל שמשמש תשתית לרומן "מיליארדרים במקרה – הסיפור האמיתי על פייסבוק" (בקרוב הסרט).

      להלן העובדות הידועות למי שמתמצא ולו במעט בכרוניקה של פייסבוק. מארק צוקרברג, האיש שנחשב ממציא האתר הפורה, לא היה אחראי לכך לבדו אלא פעל יחד עם בחור נוסף, ברזילאי ממוצא יהודי בשם אדוארדו סברין. למה הם עשו זאת? כמו כל המצאה גדולה, מהסיבה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת. במקרה שלהם, בשל הרצון להפוך למקובלים חברתית ולתפוס זיונים. שני האחים התאומים טיילר וקמרון וינקלווס, בוגרי הרווארד וחותרים מצטיינים (מקום 6 באולימפיאדת בייג'ינג), טענו שצוקרברג בעצם לקח מהם את הרעיון כשהיו סטודנטים בקמפוס וניהלו נגדו מלחמה משפטית. צוקרברג נישל את סברין כשחבר לשון פארקר (ילד הפלא שהמציא את "נאפסטר"), ואחר כך הדיח גם אותו. לא לדאוג, אלה אינם ספוילרים – הכל כתוב על גב הספר.

      כמו מונה ליזה בלי חיוך

      עם כל החומר שהיה בידיו, מזריץ' יכול היה להפוך את "מיליארדרים במקרה" לספר עיון ולגולל בצורה פשוטה את ההתרחשויות, אבל זה מעולם לא היה הסגנון שלו. בתקשורת האמריקאית הצהיר הסופר שעובדות הולכות יחד רק עם סיפור טוב, והביא כרפרנס להשראה את מחברת הרומנים האולטימטיבית, דניאל סטיל. במלים אחרות, מבחינתו אפשר ומותר לעקם קצת את האמת ולעגל פינות כדי להרחיב את הסנסציה ולייצר עלילה שתהיה עשירה יותר מהאירועים כפי שקרו באמת. בקיצור, למה לתת לעובדות היבשות לבלבל אותנו אם אפשר לתבל במעט גוזמאות?

      מזריץ' טוען באחרית הדבר שהמקורות שלו ביקשו להישאר בעילום שם, אולם די ברור מי היו שלושה מהם: סברין והאחים וינקלווס. את סברין, אגב, הוא מסגיר כבר בפרולוג, אבל הבעיה ממש לא טמונה בקשר ביניהם. הבעיה היא שדבר ממה שסופר לו אינו מגובה על ידי האיש שאמור בראש ובראשונה למסור את הגרסה שלו, צוקרברג עצמו. עד כמה חסרה בספר העדות שלו? דמיינו את עצמכם נכנסים למסעדת פיטר לוגר המפורסמת בברוקלין ואוכלים סלט, תפוחי אדמה ואורז. הסטייק במאה הדולר לא הגיע, אבל העיקר שסימנתם וי שיאפשר לספר לחבר'ה שהייתם והיה טעים בטירוף.

      נקודה אחת שתיזקף לזכותו של מזריץ' היא העקביות שלו. הוא החלטי בתיאור הלך רוחו של סברין ("אדוארדו חזר לקמפוס עם צורך עז בחוויה שתנקה לו את הראש" – עמוד 80), אבל משאיר מקום לספק באשר לזה של צוקרברג ("אולי הוא גיחך לעצמו בעודו לוגם את שאריות הבירה שלו" – עמוד 55... "נראה שמארק האזין לכל מה שאמר" – עמוד 176). ולא בכדי זהו המצב, שהרי כאמור אין לו מושג מה צוקרברג הרגיש או חשב. אבל, עדיין, על אף ההגינות הבסיסית הזו (שלא לומר ההתגוננות מפני תביעה משפטית), עדותו החסרה של צוקרברג רועמת לכל אורכו של הספר ומטילה עליו צל כבד של חוסר אמינות. מזריץ' שקול לאדם שמציג את תמונת המונה ליזה ללא החיוך המפורסם וטוען כי זהו הציור המקורי של דה וינצ'י.

      בסיכומו של דבר, "מיליארדרים במקרה" אינו ספר משעמם, אבל הוא נראה יותר כמו רומן בדיוני חסר תחכום וברק, עם נגיעות מציצניות מז'אנר פטריק קים ("אצבעותיו השתהו על שדיה העגולים והחשופים" – עמוד 121). עכשיו, השאלה היא איך תבחרו להתייחס אליו. הוא די ראוי לטיסות או לשעות פנאי בלתי מנוצלות, אבל רחוק מאוד מלצייר, כהגדרתו, את "הסיפור האמיתי על פייסבוק".

      בן מזריץ', "מיליארדרים במקרה - הסיפור האמיתי על פייסבוק", תרגום: יעל ענבר, 255 עמודים / כנרת זמורה ביתן