פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חזון גבריאל

      מרוב הזעם שנשפך מאלבומו החדש של גבריאל בלחסן, "עתיד", יש סיכוי שתרצו להפסיק אותו באמצע אבל מרוב הכנות שזועקת ממנו פשוט לא תוכלו. עינב שיף עצמות יבשות

      "אני מקווה, מקווה כבר שנים. חסד, חסד, תתקרב אליי, תביט בי, מלא אותי, אהוב אותי, כבד אותי. כוח. כוח, לאן ברחת, יא בן זונה?" ("אדמה חרבה")

      הפעולה הקשה ביותר לביצוע אחרי האזנה ל"עתיד", אלבומו החדש, המטלטל והנפלא של גבריאל בלחסן הוא לצאת החוצה, לעולם האמיתי שקיים מחוץ למוחו ונפשו המסויטים של בלחסן. אחרי שעה שבה הוא צועק – צעקות של ממש, מהמיתר האחרון והשחור ביותר בגרונו החרוך מסיגריות זולות וזולות יותר – על "טנקים, מסוקים ואנשים מרוסקים" ("כדורי הרגעה בדבש"), אי אפשר לשמוע קולות של ציפורים או של צפירת מכוניות, לראות נשים יפות ברחוב או להעביר שיחת חולין על "המצב" ואיך אהוד ברק דפק את גבי אשכנזי. מי שמצליח פשוט לא שמע – או, גרוע יותר, פשוט לא הבין – את העולם הנוראי שבלחסן כותב עליו בזעם, בשנאה ובכעס. אם יש משפט אחד שבלחסן לקח איתו מההגדה של פסח הוא "שפוך חמתך" ואת ההמשך של המשפט הוא הפנה – כמו ליברל אמיתי – לכולם.

      "תפוס גיטרה, תפוס משהו, תפוס את הזין, תדחוף אותו לאנשהו, שלא יגידו שלא היית כאן" ("עתיד")

      אלבום הסולו הרביעי של גבריאל בלחסן, שמצטרף לעוד שני האלבומים שהוציא עם להקת אלג'יר, מפגיש את המאזין עם האופן הטהור ביותר שאפשר לתפוס בו רוקנרול, כזה שנצרב בתודעה של מי שבוחר להתמסר לכאב ולייסורים של אדם שהוא לא מכיר וסביר להניח שגם לא מבין. עיקרו הוא הטקסטים שבלחסן יורה בלי שום משקל הגיוני, משהו בין ספוקן וורד לחופשה דה-לוקס בתוך תרגיל באש חיה של גולני.

      בנוסף, "עתיד" הוא אלבום קשוח מ"בשדות", אלבומו המושלם של בלחסן, שיצא לפני כשלוש שנים. זאת משום שאין בו שיר אחד שאפשר לעצור את האש והגיצים שטסים מהגיטרה-בס-תופים האינטנסיביים למדי שבו, להתנשף רגע ולצלול חזרה לאש. הסיבה לכך היא הדחף הראשוני של בלחסן, שקורא לו להוציא הכל כדי לעשות את המשהו הזה שכמו בשורה למעלה מ"עתיד" ישאיר חותם, חותם של אמן שלא מאמין שיישאר כאן עוד הרבה זמן. כי כמו שכתב בשיר מאלבומו הקודם "זה הזמן של אלוהים לדבר".

      בלחסן, גם באלבומים שקדמו ל"בשדות" (וקרובים ל"עתיד" יותר ממנו), תמיד פעל בתחושה שאם הוא לא ידבר עכשיו, אף אחד לא מבטיח שיישאר כאן מחר כדי לעשות זאת. אז הוא פותח את הפה בטון שאפשר להרגיש בו את עובי זרועות הענק שלו, וכל מה שנשאר לעשות הוא לא להקשיב לדיסק הזה תוך כדי נהיגה, לא להאמין למי שאומר לך שיהיה בסדר ולא לשכוח שרק מוזיקה ברמה הזו יכולה לבעוט לך בבטן ואתה עוד תאמר תודה.

      עתיד - גבריאל בלחסן (סריקה)
      אי אפשר לעצור את האש והגיצים שטסים מהגיטרה-בס-תופים. עטיפת האלבום (סריקה)

      "אתה ממשיך לסלוח לפגזים שנוחתים רחוק ממך, לבניין שמתמוטט, לדם שנשפך על המדרכות, לנבזות של חארות אדם" ("סליחה")

      לכל אדם יש את הזמן והמקום שבו הוא לא משקר לעצמו. זה יכול להיות בשניה שבה האורות כבים והראש פוגש את המיטה בלילה, בשירותים או בסיומו של סרט שפתאום הבנת שמדבר בדיוק עליך. עכשיו דמיינו אלבום שלם שמתקיים בזמן הזה, ובו כל ההתחנפויות, החיוכים המזויפים, הנימוסים והסליחות שבני אדם מעניקים כדי שיוכלו להתקיים ולחיות עם אהוביהם נעלמים ונשארתם רק עם האמת, כמו שהיא, בצורת מראה שמגלה לכם איך אתם נראים. זו חוויה קשה ומזוכיסטית, אי אפשר להפוך אותה לסוחפת המונים ומצד שני – מעטים האמנים שאפשר להאמין למראה שהם מציבים. "עתיד" שם את גבריאל בלחסן בשילוב המופלא שבין מראה בלתי אפשרית לכנות שאי אפשר לפקפק בה והתוצאה היא אלבום שהוא לאף אחד והוא על כל אחד. אתה רוצה להפסיק אותו כמו שאתה מנתק מהדורת חדשות זוועתית ואי אפשר להפסיק להאזין לו כי כל דבר אחר נראה חסר טעם, שקרי, מזויף.

      "כי כבר אי אפשר ככה, עם כל המצב והערבים והשואה והארנונה והמשכנתא וכל הכוסיות האלו, שעושות אותך שפוף ומיואש" ("כדורי הרגעה בדבש")

      "כדורי הרגעה בדבש", הקטע המסיים והמדהים של "עתיד" הוקלט לראשונה לאלבום "השנים היפות של גבריאל" שיצא בשנת 2002. ב-16 הדקות שלו יש את כל הטמטום שבקיום האנושי, הפחדים, החרדות, העבדות ליצר והזעם – כל כך הרבה זעם, זעם של מי שאלוהים לא נתן לו שיניים ורק זרק עליו אגוזים. הסיום הכל כך כאוטי הזה הוא גם התקווה היחידה שיש ב"עתיד", התקווה שעם טקסט שכבר פורסם (פלוס בית שהוסיף בלחסן) יוכל המוזיקאי הענק הזה ללכת הלאה, למקום שיש בו הומור, ציניות ובכל זאת איזושהי תקווה, זו שכל כך חסרה באלבום הענק הזה.

      אי אפשר להאשים את בלחסן שבחר בדרך הזו, הן בגלל סיפורו האישי יוצא הדופן שכבר נטחן עד זרא והן כי אחרי הכל הוא חי בישראל 2010. אבל אסור לשכוח שבסוף כל הויה דולורוזה הזו, שבה כל מאזין סוחב על הגב לוח צלב עצום, צריך לצאת החוצה לעולם. גם בלחסן עושה זאת כיום בדרכו שלו. באוויר הפתוח הזה ישנם חיים ואפשרויות, הן אולי קטנות ומצומצמות, אבל הן ישנן. בלחסן צריך למצוא אותן מבעד לכדורי ההרגעה בדבש ואולי הן יהיו העתיד האמיתי שלו. וכשהוא ישיר את זה – העתיד הזה יהיה גם שלנו.

      גבריאל בלחסן, "עתיד" (התו השמיני)