פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      Subject: לשלוח ידיים לנינט או לא?

      נינט מגיעה לתיאטרון והולכת עד הסוף? הטוקבקיסטים משתוללים? סיבה מספיק טובה עבור עורכי וואלה! תרבות לעזוב הכול ולקיים דיון מיילים דחוף בנושא. התוצאה: חפירות

      אודי הירש אומר:

      גם בסטנדרטים הלא גבוהים של טוקבקים ברשת, התגובות לידיעה על השתתפותה של נינט טייב במחזה "אביב מתעורר" היו ארסיות במיוחד. ואני מדבר רק על הטוקבקים שאושרו. אוקיי, אז היא החליטה להשתתף במחזה פרובוקטיבי, שצונזר ושנאסר על הצגתו לא פעם בעבר. וכן, היא עושה זאת קצת אחרי שהוציאה אלבום אלטרנטיבי וקשה לעיכול.

      האנשים האלה, שכועסים עליה כל כך, יכולים פשוט לא לרכוש את הדיסק (נתוני המכירות מראים שכך הם עשו). סביר להניח שהם גם לא יגיעו להצגה, אבל מה לעזאזל הם רוצים ממנה? מה היא עשתה להם? נינט טייב היא אדם חופשי, וזכותה לעשות את בחירותיה – וגם את שגיאותיה – בעצמה. היא לא חייבת להם כלום. רק שמבחינתם היא חייבת להם. ועוד איך חייבת. האופן ההיסטרי שבו דעת הקהל הישראלית מלווה את הקריירה של נינט צריכה לשמש תמרור אזהרה בפני כל נער או נערה שחולמים לפרוץ דרך ריאליטי: לניצחון יש מחיר. האנשים האלה, ששלחו לה סמסים בהמוניהם, מרגישים שמאותו הרגע היא הרכוש הפרטי שלהם. הם הכתירו אותה, והם יכולים גם להפיל אותה אם תסטה מדרך המיינסטרים שדמיינו עבורה. לנינט טייב אין מנהל אחד, אלא עשרות ומאות אלפי אנשים עם טלפונים סלולריים. מבחינתם, היא בת משפחה שלא חוזרת הביתה בזמן ומסתובבת עם הפושטקים של השכונה.

      עינב שיף אומר:

      לפני העניין עצמו, ישנו מימד נוסף לדברים של אודי: תחושת הבעלות על נינט היא לא רק סימפטום של כוכבי ריאליטי שנבחרו על ידי העם אלא מעין פריקת זעם של אזרחים שקוראים כל יום בעיתון וברשת כיצד פוליטיקאים ואנשי ממשל מספסרים בעתידם ולא יכולים לעשות דבר עד הבחירות. נינט, או סער או אלירז לצורך העניין, הם רק תחליף לבושה ולכלימה שממלאת אזרחים רבים שמרגישים שבתוך מעטפת הקלפי הם גם זרקו את עתידם.

      באשר לנינט עצמה, הדיון הציבורי סביבה נעשה מגוחך מרגע לרגע. שחקנים וזמרים מפורסמים בהרבה מנינט (אוטוטו שבע שנים בפרונט של החשיפה בישראל, אפשר אפילו לקרוא לזה ותק) בחרו ללכת לתיאטרון על אף שלא החלו בז'אנר, כיוון שמדובר בבמה שונה לביצוע אמנות שחפצו בה באותו הרגע והדבר נראה להם מתאים והולם. קשה לראות את מבקרי התרבות הדנים באותם אמנים מפורסמים לוקחים בעלות על מושגים כמו אותנטיות והזעת יתר.

      כשלוקחים בחשבון כי מדובר בהפקה שבה מעורבים לא מעט שירים ( אפשר לסכם כבר שנינט יודעת לשיר או שגם לשם עוד לא הגענו?) ולמעשה נינט כבר שיחקה בהפקה טלוויזיונית שכזו (שלא מעט מכם רואים את שידוריה החוזרים בסתר), אז מה חדש פה בעצם? סצנת מין? וואלה, קטע. אישה בת 26, שמנהלת חיי זוגיות וככל הידוע אינה מרים הבתולה, משחקת בסצנת מין בוטה והציבור זועם, כאילו רק אמש עלתה גילה אלמגור על המסך בתפקיד הזונה ב"מלכת הכביש"? סנסציה. תיכף תבוא חברת הכנסת שתקרא ליונה וולך כלבת מין מיוחמת ובקצב הזה השיח הציבורי הישראלי, שממש סובל מעודף ליברליזם ולא נגוע בכלל בלאומנות ושמרנות, יפרגן לעצמו עוד שיא חדש.

      מצד שני, אולי אחרי חווית הפרימיירה, שבה יקום בוודאי אותו צופה שיצעק "זה תיאטרון זה", המוזיקה המצוינת שנינט עשתה באלבומה השני תתקבל באהדה גדולה יותר.

      אייל דץ אומר:

      חברים, אתם מפספסים את התמונה הגדולה. אין ספק שזכותה של נינט לעשות מה שהיא רוצה ואם בא לה לגנוח על הבמות בפסטיבל ערד או בתיאטרון בית לסין, שיבושם לה. אבל האם זה מה שהיא באמת רוצה? עושה רושם שנינט כל כך חפצה להשתחרר מחיבוק הדוב של "כוכב נולד" והחליטה לשבור חזק שמאלה היישר לזרועותיהם הבטוחות של מבקרי המוזיקה המתוחכמים. זה היה יכול להיות רומנטי אם זה לא היה נראה מוזר כמעט כמו התספורת שלה בטקס פרסי MTV אירופה.

      תסתכלו על הקריירה של נינט, היא התחילה כדבר הכי אותנטי על מסך הטלוויזיה שלנו ועד מהרה ירדה שאולה והפכה למוצר שיווק להמונים, חסר כל נשמה או רגש. מכאן הגיעה תפנית מרכזית בעלילה ומעבר חד לאלטרנטיב. רגע לפני שאתם מורידים את כובע הפיט דוהרטי שלכם בפניה, אל תשכחו כי למרות תדמית הרוקרית הפרובוקטיבית, מאחורי נינט עדיין עומד מערך יחסי ציבור משומן היטב. הדבר מעלה את המחשבה שאולי המיתוג המחודש של נינט כאייקון איכות (תוכנית שבועית ב-88 Fm, תיאטרון, רוקפור) נובע משילוב לא מאוזן של הרצון של נינט לעשות דברים שהיא אוהבת יחד עם מחשבה אסטרטגית שאולי שווה לספוג את העליהום של העמך (ואת הירידה בהכנסות ממכירות דיסקים וכרטיסים להופעות) בתמורה לבנייה ארוכת טווח של מותג איכותי שלא יתפוגג כמו שאר כוכבי האינסטנט שמייצרת תעשיית הריאליטי.

      אני לא חושב שנינט חייבת לי כלום (בכלל סימסתי לגבסו), אני פשוט לא קונה את המעברים החדים שלה. מה שבטוח שאת ההצגה החדשה שלה אני אלך לראות, לא בגלל סצנת המין אלא בגלל המונולוגים כמובן.

      עינב שיף אומר:

      טיעון יחסי הציבור הוא באמת אחד המופרכים והקשים. נכון, נינט מנוהלת ונעזרת ביחסי ציבור חזקים ואגרסיביים – בדיוק כמו לילי אלן, קונאן אובריאן, ג'ונתן ספרן פויר וג'יימס גנדולפיני, שגם בהתנהלותם נשקלים שיקולים אסטרטגיים ותדמיתיים, שכולם נובעים קודם כל מרצונם שלהם – מה פשוט בא להם לעשות.

      מותר לא לקנות את המעברים החדים, אבל הפקפוק הבלתי נגמר הזה בכוונות של יוצרים מגלה שאין בארץ מבקרי תרבות – יש בארץ בוחני כליות בלב עם כוחות ששמורים ללהיט קולנועי שכנראה יצולם בתלת-מימד. מעברים חדים? מה חד בשלוש שנים שעברו בין אלבום לאלבום? גניחות על הבמה? מה, לבת' דיטו מ-The Gossip ולקארן או מהיה יה יה'ז זה בא מהבטן ואצל נינט זה בא כי אמרו לה?

      חשוב להגיד שלמרות המופרכות, אלו עדיין טיעונים שנאמרים בצורה לגיטימית ומאפשרים איזשהו ויכוח, גם אם נראה שהוא לא מבוסס על עובדות ועל היכרות עם תעשיית התרבות בישראל, שהיא הרבה פחות מתוחכמת ממה שנהוג לחשוב ("מותג לטווח ארוך" הוא אוקסימורון קורע מצחוק בעולם הבידור הישראלי), אלא על תחושות בטן, איזושהי נראות שבסופה אפשר לחשוב גם שסיפורים חדשותיים כמו עלילות שרה נתניהו הם לא אלא כסות למאבק בין שני עיתוני ענק, למשל, אלא אמת לאמיתה. גם מאחורי שאלת נינט מתחבאים מלחמות שלא תמיד קשורות בעשייה התרבותית עצמה, כאלו שמייצרים בסופו של דבר את הקללות המדהימות שנינט זכתה להם אחרי חשיפת הסצנה מ"אביב מתעורר". והאמת, ללא קשר לנינט, למי שהולך ל"אביב מתעורר" בגלל המונולוגים צפויה הנאה, כי השירים קצת קיטש, אבל קיטש אותנטי, כמו שאתם אוהבים.

      אודי הירש אומר:

      קודם כל - דץ, אל תתחצף. אתה הרי כבר יודע שבוואלה! תרבות איבדו את ההומור. ושיף, זה מצחיק שאתה מתייחס לפרשת מרים תעסה גלזר משלהי המאה העשרים בישראל, כי המחזה הזה מתייחס להדחקה המינית בגרמניה של שלהי המאה ה-19. סביר להניח שלפחות חלק מהגולשים החסודים שטינפו את נינט בתחילת העשור השני של המאה ה-21 רצו מיד לחפש קצת פורנו ברשת. אבל אני חושב שהאמת בכל זאת נמצאת איפשהו באמצע: כן, מותר לנינט לעשות מה שבראש שלה, אבל קצת קשה להתחמק מהתחושה שחלק מהצעדים שלה לא לגמרי אותנטיים ושיש פער גדול בין חומת היחצנים והמנהלים שמקיפה אותה לבין הדימוי האלטרנטיבי שהיא מנסה לייצר. הרי מי שפירסם תמונות כל כך פרובוקטיביות מתוך המחזה ידע מן הסתם מה יהיה האפקט שלהן.

      נינט טייב ויהודה לוי בטקס פרסי MTV אירופה (רויטרס)
      רוקנרול. יהודה ונינט בטקס פרסי ה-MTV (צילום: רויטרס)

      אייל דץ אומר:

      חס וחלילה מתחצף. הבעיה היא שהקהל בבית לא מודע למלחמות היח"צנים ולמרות שלוש תוכניות יומיות ושני שבועונים שעוסקים "בתעשיית הבידור" האמת כנראה יושבת בשולחן בגזוזטרה של מסעדת הקנטינה ולא מגיעה לאזרח הקטן. ואולי זה בכלל לא חשוב, מה שחשוב הוא שהדרך שבה נינט משווקת לציבור מעוררת בסופו של יום אנטגוניזם.

      בבחירות שלה, ובדרך שבה היא מתנהלת מצליחה נינט להסיט את הפוקוס מהיצירה שלה, היא לטעמי לא רעה בכלל. האם האלבום "קומוניקטיבי" היה חייב לצאת כחלק מהקונספט החדש של נערת רוק כבדת איפור? האם הבחירה הראשונה להופיע בתיאטרון היתה חייבת להיות דווקא במחזה פרובוקטיבי? ולמה באמת לשחרר לתקשורת דווקא וידיאו של ה-סצנה. יד בתוך התחתונים? לזה אני קורא קומוניקטיבי.

      נכון, הטוקבקים המכוערים ואין להם הצדקה אבל אפשר אולי להבין קצת את האנשים שעומדים מאחוריהם. אני מניח שבקרב חלקים בציבור יש תחושה ש"לקחו לנו את המאמי", תחושה שנינט השתכנזה ובעצם עברה צד. לא נעים אבל יעבור להם, אני מקווה.

      אודי הירש אומר:

      עינב, אף שאני נוטה להסכים איתך, איפה משתלב הדיבוב לנסיכה והצפרדע בכל זה? סתם חלטורה? וברור שיחצנים ומנהלים הם חלק מהעניין. הבעיה היא שקצת קשה להבחין מתי נינט ירדה מהחוטים והפכה לילדה אמיתית ככל הילדים, וזה עוד תוצר של היותה פליטת ריאליטי. זה המחיר שעליו דיברתי בהתחלה: לעולם כל צעד שלה ייבחן בחשדנות, גם אם היא רחוקה קילומטרים מצביקה הדר. גם לשלום חנוך, לצורך העניין, יש מנהלים ויחצנים, אבל כיוון שהוא התחיל את הקריירה במקום אחר, הוא נתפס כיוצר מקורי ונועז (אלוהים יודע למה, אבל כך הוא נתפס). גם אביב גפן נחשב כאן עדיין בטעות לנער בועט, כי זה המקום שממנו הוא התחיל. קשה מאוד להפוך לאינדיווידואל כשגדלת בבית חרושת למוזיקאים.

      עינב שיף אומר:

      את ביצוע השירים ב"הנסיכה והצפרדע" - לא דיבוב, כפי שנינט לא דיבבה, ביצעה בגרסה האמריקאית אניקה נוני רוז, זוכת פרס הגראמי. לא לכבודה של נינט לעשות תפקיד שמקביל לזוכת פרס גראמי? גם אצלה מדובר בחלטורה? 2010 היתה אמורה להיות השנה והתרבות אמורה להיות המקום שבו גם אביב גפן וגם נינט מקבלים את היחס החשדני – אבל גם הענייני - כלפי כל צעד שלהם. אייל - הקהל בבית לא מודע למלחמות? צריך לספק לו את התמונה המלאה, כיוון שלא מדובר בכתבות כלכליות מורכבות עם גרפים ופונקציות מעריכיות, אין חשש לקריסת מערכות בעקבות הסיפורים הללו.

      החיפוש אחר תתי המודע ונבכי הנפש של יוצרים הוא מרתק, אבל לידתו במקרה הזה בחטא של הדעה הקדומה. קשה להיפטר ממנה, כי זו בסך הכל תכונה אנושית למדי, אבל אפשר היה לחשוב שאחרי "קומוניקטיבי" משהו ברצון הזה להפשיט עד העצם כל תזוזה של אמן, שכיום לא מגיע לעשירית כף הרגל של אלין מ"האח הגדול" מבחינת רייטינג, יירגע. על פי הטוקבקים, שאני חושב שכולנו מסכימים שהם לא בדיוק הוסיפו כבוד למוסד השיח הציבורי בישראל, נראה שגם בצעד הבא של נינט נתראה מהצד האפל של המנהרה.