ראש לשועלים

באחד הטוקבקים לאחת הביקורות על "Head First", האלבום החדש של גולדפראפ, כתבה הגולשת טריס: "אם עושים מחוות למוזיקה מגעילה מהאייטיז, זה אומר שבסופו של דבר פשוט קיבלנו עוד הרבה מוזיקה מגעילה מהאייטיז".

טריס יקרה, לא יכולת לנסח זאת טוב יותר. איפה שהוא בעולם הפופ, שמזה שנים דוהר בלי בושה על צלילים מעשור שיש הטוענים כי הוא הדוחה ביותר במוזיקה, הסאבטקסט נעלם. הרגעים הקודרים והמצמררים של טיגה ופליקס דה האוס קאט, שבישרו את הטרנד הזה בראשית העשור הקודם, הפכו בתחילתו של העשור שבא אחריו למגיפה מכוערת וטורדנית. העובדה שלכל ביקורת על אלבום חדש משתרבב כעת השם פט בנטאר מלמדת שאנחנו ככל הנראה בבעיה.

עכשיו גם אליסון גולדפראפ נשאבה לאווירת השיער הגבוה והצלילים החלולים. זה מצער, כי בשעה שגולדפראפ במיטבה – והיא היתה במיטבה שנים רבות ואינשאללה עוד תהיה כך בעתיד – היא חוד החנית של הפופ. גולדפראפ, שהם אליסון ושותפה ליצירה והמפיק שלה ויל גרגורי, עשו במשך הזמן המון דברים יפים. הם תמיד אהבו אלקטרו ואייטיז, וכוחם היה טמון בכך שהם ידעו לשמור על מינון נכון – לקרוץ לאייטיז ולשמור על זיקה חזקה לצלילים מועדוניים עדכניים. השיר "Ride a White Horse" שלהם, למשל, עשה את זה בצורה מושלמת.

ב-2008 חרגו גולדפראפ ממנהגם והוציאו אלבום פולקי, "Seventh Tree" שמו, שהיה יפה אך לא מרשים, וגם לא הצליח במיוחד, ועתה הם חוזרים בנקמה נוטפת סוכר. יש מבקרים שזיהו בחלק מהשירים באלבום החדש דמיון לצלילים של ELO. זו השוואה מחמיאה ונכונה לפרקים, אך היא מרחיקת לכת בעיני. הסיבה לכך היא שב "Head First" הזיקה נקברה והקריצה הפכה לעיוות. כפי שטריס אומרת, מה שיצא הוא פשוט אלבום מהאייטיז.

"Head First" הוא אלבום במשקל נוצה עם שירי פופ קלילים, שכמעט כולם נשמעים אותו הדבר. יוצאי הדופן הם "Dreaming" הקליט ו"Shiny And Warm", שני שירים שמזכירים כי גולדפראפ יודעת טוב יותר מכולם איך לקחת שיר ולהפוך אותו למחשמל, אבל הפעם פשוט לא התחשק לה להתאמץ יותר מדי. בהתאם לזאת, "Rocket", שהוא הסינגל המוביל והלהיט מתוך האלבום, הוא רגע שעדיף היה לוותר עליו. האמת היא שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שגולדפראפ מסתלבטים ושמדובר בבדיחה על תעשיית הפופ. אבל טעיתי, "Rocket" הוא הדבר עצמו, חסר אירוניה ונטול קסם.

קריצה לשנות השמונים לא חייבת בהכרח להוביל לתוצאות שכאלה. קחו למשל את "Walking on a Dream", האלבום שהלהקה האוסטרלית Empire of the Sun הוציאה לפני יותר משנתיים. האלבום הזה, שממנו לקוח "We Are The People", השיר המככב עתה בפרסומת של קסטרו, היה אלבום אייטיזי חמוד ועמוס שירים יפים, והוא עשה עבודה טובה עם מוזיקה קיטשית. לעומת זאת, הניסיון של גולדפראפ לשחזר את ההישג הזה בצורה נוצצת ומסחרית יותר, מתגלה כמיותר – זה מעט מדי, וזה מאוחר מדי. חוץ מפרסומאים ישראלים שחיים בדיליי, נדמה לי שאיש לא ימצא בו עניין כרגע.