עם המכנסיים למטה

מעניין מה זה אומר על הזמן שבו אנו חיים אם גם אחת כמו אריקה באדו זקוקה לשערורייה שתתפרץ מבין קרסי חזייה המושלכת לאחור בעודה צועדת זקופה וגאה אל תוך באזז תקשורתי שרק עירום פומבי יכול לעורר. מוזר, הרי באדו עשתה לחברה האמריקאית דברים חמורים הרבה יותר כשהכריזה עליה מלחמת עולם רביעית בכותר הראשון בטרילוגיה, שחלקה השני יצא ממש עכשיו. אז כן, אריקה עושה בלגנים, ואני אוהב אותה ככה – נמרה חשופת שיניים עם קול של מלאך. אבל מסתבר שהבחורה הכי יפה בביז, מבפנים ומבחוץ, בכל זאת נופלת לפעמים למלכודות שהיא עצמה כה היטיבה לסמן.

המילה שחוזרת שוב ושוב בזמן האחרון בחשבון הטוויטר של באדו היא Groupthink – מין שם כולל לכל מה שרע באמריקה, אותה אמריקה שצריכה עדיין שיגידו לה על מה לחשוב ועל מה להסתכל, מה טוב ומה רע.

במציאות הזו, קליפ כמו "Window Seat" משחק יפה-יפה לתוך החשיבה הקבוצתית, ומלבה אותה באותו חומר דליקה שיכלה אותה בסוף – שמרנות.

אני לא יודע על מה ניסתה אריקה לחפות במהלך התמוה הזה, שהוא גם די שחוק – בחורה מתהלכת ברחוב ומשליכה את בגדיה מעליה, לכאורה כהתרסה, כשבמקרה יש מצלמה שעוקבת אחריה והכל אמור להיות כל כך טבעי, טבעי כמו לשיר את השיר החדש שלך בדאלאס, מטר מאיפה שירו בג'ון קנדי. זה כמו לנפנף בערימה של דולרים מול מובטל או מול חשפנית, זה כמו מבצע בקנטקי פרייד צ'יקן שיהרוג אותך לאט אבל ידאג שתהיה שבע תוך כדי, זה כמו לרכוש בית כשאין לך באמת במה. בקיצור, אמריקה.

ובאמת, אריקה יצאה במהלך הזה הכי אמריקאית שאפשר, ולא בקטע הטוב של המילה. היא פשוט שיחקה את המשחק. בעיקרון, אין לי בעיה עם אנשים שעושים זאת. הבעיה היא עם אלו שמכריזים על המשחק כבזוי אבל כשנוח להם הם משתתפים בו, ועוד בתנאים הנחותים והשכיחים ביותר. איזו הצהרה אמנותית כבר קיימת בכך שאת הולכת עירומה בחברה שכולה לבושה? לא רק שכבר עשו את זה אלא ברור מראש שהדבר היחיד שזה יעורר זה את המנגנון השמרני בארצות הברית, שיקפוץ על אריקה וייתן לה קצת באזז מחתרתי לאלבום הכי שמרני שלה מזה זמן. הכל משחק, והכל במשחק. עכשיו בואו נחזור למציאות.

בשנתיים שחלפו מאז האלבום הקודם של אריקה, עלה ברק אובמה לשלטון. לאחר ההפצצה המדהימה שהביאה במילים ובעיקר במוזיקה של "New Amerikah Pt 1", החזרה לבייסיק מפויס ב-"Return of Ankh" נשמעת טיפה משומשת. כאילו גם היא, כמו רבים אחרים, שבויה באשליה שדי בחיוך הבוטח של הנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית כדי שהצרות של אמריקה ייעלמו כלא היו. אלוהים ישלח בי ברק אם אגיד שיש לי משהו נגד ליין באס אמיתי, קול חתולי וקווסטלאב מ"הרוטס" על התופים שמחזירים את העזוז בחזרה אל הגרוב, אבל מאריקה התרגלנו ליותר, הרבה יותר.

אולי בגלל שהפצצה שאריקה הטילה לפני שנתיים היתה כה מופתית, האלבום החדש מזכיר דווקא את אלבומה הראשון, "Baduizm", שממנו היא הקפידה להתרחק, כל פעם בתירוץ מוזיקלי מבריק יותר מקודמו. אריקה היא אשה ויוצרת למרחקים ארוכים. אחת שהתחילה כמו בילי הוליידי ביום טוב ואפשר רק לנחש לאילו גבהים היא עלולה לנסוק גם אם יגיעו (והגיעו) ימים רעים. לעזאזל, אם לא היה לידה בן אדם שקוראים אותו ג'יי אלקטרוניקה, הייתי עושה הכל כדי להיות זה שמכין לה קפה בבוקר. ועדיין, משהו קרה באלבום הזה. משהו דהה בממלכה הפסיכדלית מרובת הגוונים של האישה הכי מרתקת במוזיקת הסול של היום. "Window Seat" לא נושא עמו חצי מהבשורה המוזיקלית שהיתה ב"Honey" המקביל באלבום הקודם. מיס באדו נשמעת טיפה משועממת.

אולי זו הסיבה לשערוריית העירום: היה צורך שייווצר איזשהו קטע סביב איזשהו שיר. הרי רוב האלבום – שנעשה עם אותו צוות כמו הקודם – נסב על דגימות שחוקות כאלו, שזוכות לסיבוב "מחווה", למשל "(Turn Me Away (Get Munny", שלא מוסיף מאומה לגרסה המקורית של סילביה סטריפלין אלא רק מתקשר עם השימוש בה בהמנון הניינטיז של ג'וניור מאפיה (הקרו של נוטריוס ביג). ברור שזה טוב - קשה להתווכח עם הליין באס הזה - אבל לשים אותו כמו שהוא זה כבר לא כזה גליק. בשביל זה יש את פי דידי ולא את קארים ריגינס, שחתום משום מה כמפיק על הקטע הזה.

אבל מפאת כבודה של הגברת, הגיע הזמן לדבר על הרגעים הטובים שאכן נמצאים באלבום הזה. הרגעים הללו הם זיקוק הצלילים לחומרים שמהם עשויה אריקה באדו – סול מיוזיק מהעתיד. פול מקטרני, למשל, עובר כאן השחרה רצינית באחד השירים הטובים ביותר באלבום – "Gone Baby, Don't be Gone". אלה בדיוק סוג הדברים שדוחפים אחת כמו אריקה במעלה השבילים שבהם היא אוהבת לרקוד, לעצור ולרחרח את האדמה.

השימוש ב"Love" באחד הביטים שג'יי דילה ככל הנראה השאיר בעיזבון ממשיך את הקו המחומם הזה. הקול של אריקה מתאים לוייב שלו כמו בייס דראם לסנר. אריקה מתפנקת על הוייב העצל של דילה ומוציאה מעצמה את החתולה, והפעם את החתולה המתפנקת שמחכה שהאיש שלה יגיע כבר הביתה וייתן לה (ובה) קצת אהבה, בלי שתשרוט אותו.

גם מאדליב מגיע לעבודה, עם "Umm Umm", אולי הביט הכי ג'יי דילה שמאדליב – מפיק בעל 1,001 פרצופים – הוציא בחייו. השיר השני שלו, "Incense", מתמוסס מעט בפאתי האלבום הזה, אבל שווה לתת גם לו סיבוב, חרף (ויש שיגידו דווקא בגלל) המוזרות שלו. בשל הדגימה האפריקאית, זה גם השיר שמתקשר במובהק עם האלבום הקודם. לעומת זאת, שאפיק חוסיין (Sa Ra) מתפזר ב"Agitation", שיר שעדיין לא החליט מה הוא - גרוע מדי או אקספירמנטלי מדי. אני נוטה לאפשרות הראשונה.

באדו עצמה לא מתאמצת. הוויב של להיות האשה המאוהבת והמסתכלת לא חדש לה, וכבר שמענו אותו והוקסמנו ממנו. הבעיה היא שהורגלנו לכך שכל אלבום שלה נהיה טוב יותר, והפעם חסרה נפש הנמרה הסקרנית שלה, זאת שעינטזה באומץ למקומות שהגברים בחייה (להוציא את בעלה הראשון, אנדרה 3000) לא יעזו להתקרב אליהם עם מקל. השריד לאריקה הזו נמצא בשיר האחרון, קטע עמוס של עשר דקות, שבו היא מחברת בין רוק מתקדם, ג'אז, סול והיקום הזה שנקרא ארץ לעולם לא של אריקה באדו.

אם פרק הסיום הזה הוא נקודת הפתיחה של האלבום הבא – שאותו אריקה הגדירה בטוויטר כחלק השלישי של מפעל חייה – אז היא בטח לא צריכה עוד שערורייה כמו זה שיצר הקליפ הסתמי שלה. אריקה היא הרבה יותר מבחורה שהולכת ערומה בדאלאס וחייבת לשלם 500 דולר קנס. האמנות שלה – מוזיקה שמזיזה גם את התחת וגם את גלגלי המוח – גדולה יותר מכל מסר שתרצו להדביק לאקט המשומש הזה. נחכה לאלבום הבא.