וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אמנות לעם

לילך וולך

11.4.2010 / 7:45

"זו אותה האהבה", הראיון באורך סרט שעשה גורי אלפי עם אריק איינשטיין, צבי שיסל ומוני מושונוב, אמנם נעשה כמקדם מכירות לדי.וי.די החדש של הסרט האגדי "כבלים" אבל עדיין סיפק הצצה מאלפת לימים שבהם אמנות ובידור לא היו ניגודים מוחלטים

הסרט המיתולוגי "כבלים" יוצא במהדורת די.וי.די 18 שנים לאחר שנעשה על ידי אריק איינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל. על הנייר, גורי אלפי – דור ההמשך, שגדל על ברכי הענקים האלו – איחד לרגל המאורע את שלושת הכוכבים לשיחה אינטימית על מה שהיה ומה שעוד יהיה, ששורה תחת הכותרת "זו אותה האהבה" ביום שישי בערוץ 2. בפועל, מדובר במחוות אהבה לאחד והיחיד – אריק אינשטיין. אבל מי מתלונן?

למי שלא זוכר "כבלים" היה ההמשך הטבעי של "לול" – רצף של מערכונים פארודיים שעסקו בזינוק בהיצע הטלוויזיוני שהביאו עימם הכבלים לעומת מה שנראה עיל המרקע בימי שלטון היחיד של הערוץ הראשון. זו היתה יצירה נאיבית מהסוג שהיום קשה לשחזר – ולא כי הדור הולך ופוחת אלא כי הדור התחספס, התגסס והשתחצן. בואו נאמר זאת כך, אם חזירים היו עפים לפתע והיום היתה עולה המחשבה הלא רווחית בעליל ליצור פיצ'ר טלוויזיוני שכולו פארודיה על האופק התרבותי של עמישראל, הייתם מוצאים שם את נינט ויודה, את צביקה הדר כמנחה, ובטח גם את מיה דגן מצווחת. או במילים אחרות, באין שום אלטרנטיבה, מושאי הפארודיה היו צריכים לשחק בפארודיה על עצמם.

בזמנו, "כבלים" היה המיינסטרים כשהוא עדיין לא ננחר בבוז כאופציה הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא היה מצחיק ושנון, פארודיה בלי אפטר טייסט מריר כמו שאנחנו רגילים לצרוך אותה היום. מהרבה בחינות "כבלים" היה שירת הברבור של האפשרות לייצר ביקורת שיש בה גם חמלה ואהבה למושאיה. כולם שרו "ים אדוני" וזעקו "אנה קורבה?!", ולא היה בזה את הסכין שמסתובבת בלב כשאנחנו מצטטים את ליטל מעתוק ויודעים שפני הדור כפני האכזבה.

אז למרות ששוב לא קיבלנו "ארץ נהדרת" בשישי בערב, השיחה עם איינשטיין, שיסל ומושונוב עם אלפי היתה רלוונטית מתמיד ולא רק התרפקות נוסטלגית. שכן, השלישייה הזו מייצגת גם היום סטנדרטים שונים לחלוטין של חשיבה על אמנות ובידור והקשר המגמגם ביניהן בדרך כלל.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
פער בלתי נסבל בינם לבים סלבריטאי ימינו. איינשטיין, מושונוב ושיסל מתוך "זו אותה האהבה"/מערכת וואלה, צילום מסך

יותר מכולם מייצג את הנחלה האבודה אריק איינשטיין. כאמן שהיה ארץ ישראל הישנה והטובה, הוא בחר לעשות כמעט מעשה סאלינג'ר ולהתנתק ממשחק התקשורת. ההזדמנות האולי חד פעמית הזו, בה התרצה איינשטיין להתראיין, לא נמלטה מתשומת לבו של אף אחד מהנוגעים בדבר: שיסל ומושונוב פינו את הבמה באצילות, וגורי אלפי השתנק מהתרגשות מן המעמד ולא הפריע. ואילו איינשטיין, כהרגלו, לא לגמרי הבין על מה המהומה הגדולה אבל הסכים לספק את ליטראות הפרטיות שנדרשו ממנו, כמעט ללא סייגים.

מן הסרט המרגש הזה, שנעשה בעדינות ראויה לשבח, אפשר ללמוד שהחיים של איינשטיין, שיסל ומושונוב לא דומים לחייהם של סלבריטאים לרגע ו/או בשקל של היום. את זמן האיכות להם הם לא בילו בהשקות של שעוני פאר והם גם לא שכרו סטייליסט שילביש אותם לקראת טקס קיקיוני כזה או אחר. במקום זה הם חלקו חדר קיבוצי בנופש פרולטריוני, טיילו קצת בצפון והתעסקו בעיקר במה שמצחיק ומעניין אותם. הפער הבלתי נסבל בין השלישייה המונטי פייתונית הזו לבין ההיצע הדלוח שיש היום, בין אורח החיים הצנוע והנאיבי לבין ההבל המקומם של זמננו, גורמת לתחושה שאולי עדיף באמת להישאר בבית עם הספרים הישנים במקום לנסות לגמוא מרחקים.

כאמור, "זו אותה האהבה" נעשה כמקדם מכירות לדי.וי.די. של "כבלים", אבל אם נניח את העובדה השיווקית הזו בצד, אין ספק שהרווחנו. הרווחנו את אריק איינשטיין בן שבעים, רהוט ומרגש ומצחיק כתמיד. הרווחנו בהצצה המקסימה הזו אל הארכיון הפרטי של צבי שיסל שחושף רגעים אינטימיים של שלישיית "כבלים". הרווחנו בכך שאולי איפשהו, מישהו, ייזכר בכך שחופש אמנותי ויצירתיות יכולים גם להיות בידוריים. ואם היה לנו כל אלו, אז מה אכפת לנו מקצת תוכן שיווקי?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully