האי ברחוב הממזרים

בתחילת שנות השמונים הפיקה הטלוויזיה החינוכית תוכנית בשם "סופרים מספרים". שחקן התיאטרון רוני תורן היה מארח סופרי נוער שהציגו את יצירותיהם החדשות וקיבלו כחיזוק הדגמה על ידי קטעים מומחזים מספריהם. אמנם הזיכרון ממרבית הפרקים מעומעם (כמו שאמר שייקה לוי ב"גבעת חלפון" – "אנא עארף, שלושים שנה, לך תזכור"), אבל מה שכן נדבק לתודעה שלי היה פרק שבו הומחז "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב. לא עבר זמן רב מדי עד שהספר הנוגה הזה נחת אצלי, ואני בן 9 או 10 בלבד.

זו היתה ההתוודעות הראשונית שלי לספרות השואה. השנים חלפו, ולאחר שגמעתי גם את "חיית החושך" ו"אח בוגר" (שניהם לא ספרי שואה), תהליך ההתבגרות אילץ אותי להיפרד מאורלב. שלל ספריו הבאים לא עבר בכוננית שלי, אבל המשכתי להתעניין בספרות שואה, רק שעברתי להארד קור – סדרת "סלמנדרה" של ק. צטניק, שהיתה, כידוע, משהו אחר לגמרי. אני מניח שהבחירה לכתוב על ספרו החדש של אורלב "הביתה מערבות השמש" ולפתוח, בניגוד למנהגי, בנימה אישית יותר (כאילו הוא כתב את הספר רק בשבילי), היא סוג של חסד נעורים שאני שומר לו.

"הביתה מערבות השמש" מבוסס על סיפורו האמיתי של אליושה - אלי פז-פוזניאק, שנאלץ לברוח מקוסטופול שבפולין יחד עם משפחתו בתחילת מלחמת העולם השנייה. האב, תומך מובהק של סטלין, התגייס לצבא האדום, ואליושה, אמו, אחיותיו ואחיו הקטן יוסל'ה יצאו למסע נדודים שעבר בקזחסטן והסתיים בארץ ישראל, רגע לפני קום המדינה.

הפתעות לא תמצאו כאן. אחרי הכל, אצל אורלב לעולם תדע מה אתה מקבל – ספר פשוט, שכתוב בהומור דק ומעביר את המסרים הקשים ביותר במיומנות ובעדינות המרבית. אפשר לראות את הספר הזה כעוד שיעור, אחד מיני רבים שאורלב מעניק לבני הנוער על השואה ב-35 השנים האחרונות. אולם יהיה זה פשטני ולא נכון להסתכל עליו כך, משום שאצלו דווקא השגרה והקו שבו הוא דבק – ראיית התקופה ההיא מנקודת המבט של ילד צעיר כדרך היחידה להתמודד עם הזיכרון הנורא – הם אלה שמעניקים גם ל"הביתה מערבות השמש" את הערך המוסף שתמיד היה מנת חלקו של המחבר.

הזווית הזו היא כלי חיוני, במיוחד משום שאנו מצויים בתהליך מתמיד של טשטוש מורשת השואה והתעצבותה לכדי זיכרון שונה לחלוטין מזה שהועבר לנו לפני כן. אפשר למצוא עדות לכך בסרטים "החיים יפים" של רוברטו בניני (1997) ו"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו (2008) או בספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל (2006) – כולם מנסים להציג את השואה בזווית מקורית, לכאורה, שנודף ממנה ריח כבד של מסחור הנכס האפל ביותר בתולדות ההיסטוריה היהודית.

בניגוד גמור לבניני וטרנטינו, אורלב אפילו לא מתאמץ להשתמש ביכולת הפנומנאלית שלו להעביר מסר קשה בכריכה רכה. דוגמה לכך ניתן למצוא בעמוד 133: "היה נורא לראות את הקרונות אחרי שפתחו את דלתותיהם. אמא כיסתה את עיני ולקחה אותי משם. אבל מה שהספקתי לראות נשאר חקוק בזיכרוני כל החיים". כך, בפשטות וללא תיאורים גרפיים שנויים במחלוקת, הוא מצלם עבורנו מחזה זוועה מתוך ראשו של אליושה הצעיר. לאחר מכן, הוא מסביר בשורה אחת את תהליך ההתבגרות המזורז של כל ילד שחווה את השואה (עמוד 155): "היה שקט. אף אחד לא פצה פה. כל הילדים, בדיוק כמוני, ידעו את פירוש המילה הזאת: לשרוד".

"הביתה מערבות השמש" מיועד, כאמור, לבני נוער, אבל האיכות המיוחדת של אורלב הופכת אותו, במיוחד ביום השואה, לספר בעל טעם רב גם למבוגרים. הוא מפרק מוקש אחר מוקש בזהירות, משאיר תחושה אופטימית גם במהלך התגוללות אירועים קשה וחשוב מכל – מנציח את השואה מנקודת מבט אותנטית, אמיתית ונטולת יומרות.