לקראת יום השואה אשתקד, פרסם ניר ברעם מאמר בשם "מפלצתי זה דבר גמיש". במאמר זה הוא הציג את הזווית שלו ל"נוטות החסד", ספרו הקשה של ג'ונתן ליטל ובו וידויו של קצין האס. דה. הפיקטיבי מקס אואה - רוצח המונים מצד אחד ונפש עדינה ורומנטית מצד אחר (תורגם לעברית ב-2008 על ידי ניר רצ'קובסקי, כנרת זמורה-ביתן דביר). הפסקה שצדה את העין יותר מכל במאמר של ברעם לא עסקה באואה אלא דווקא באלברט שפר, האדריכל של אדולף היטלר. "הנורמטיביות של שפר מסמלת שכבת ענק של אנשים שקשרו את גורלם בזוועה הנאצית", כתב ברעם, "הם אלה שאפשרו לפרוורסיה לחדור למרכז. באמצעות שפר השפוי והשכן החביב, שאינו נתון למכבש אידיאולוגי, הזיות עבר לאומניות ואמונות אנטישמיות, נוכל לקבל מעין מפתח סתרים שיבהיר לנו איך אדם הדומה לנו עושה את הדברים הללו, ובעיקר איך המנגנון הנפשי מארגן את מעשיו במסגרת הגיונית".
באותו זמן כבר עמל ברעם על ספרו "אנשים טובים", שבו הוא מייצר פעמיים את האלברט שפר שלו, פעם אחת בגרסה גרמנית גברית ובפעם השנייה בגרסה רוסית נשית. הפרסומאי הברלינאי תומס הייזלברג הוא מנהל בכיר בחברת "מילטון" האמריקאית. מלחמת העולם השנייה מאלצת אותו לשנות כיוון ולהצטרף לשירות למען הממשלה הנאצית. מזרחה משם, בלנינגרד, נותרת אלכסנדרה וייסברג, בת למשפחת אינטלקטואלים יהודית, לבדה, בעקבות הלשנות וחשד להשתייכות הוריה לקבוצה מהפכנית נגד שלטונו של סטאלין. גם היא צריכה לעשות הכל כדי לשרוד, בעיקר כדי להעניק לעצמה הזדמנות להציל את אחיה התאומים הקטינים. היא מצטרפת לנקוו"ד, השירות החשאי הסובייטי, ובדומה להייזלברג, משתפת פעולה עם דיקטטורה של רוצחים כדי להישאר בחיים.
אנשים הם אנשים
אמנם ניכר כי השפעתו של ברעם מגיעה מ"נוטות החסד", אך לא זו בלבד שהגיבורים שלו אינם אלימים אלא שהם אפילו מאופיינים בתכונות אנטי-מלחמתיות. מקס אואה רצח, אנס, עינה ובזז. לעומת זאת, דעתם של אלכסנדרה ותומס צלולה, והיא מכוונת אותם לחשוב כי שיתוף פעולה עם הממשלה הוא האפשרות היחידה שלהם. לבחירה הזו יש מחיר מצפוני כבד, משום שהיא מוליכה אותם להוציא בעקיפין אלפי חפים מפשע להורג. אלכסנדרה מייצרת אליבי במחשבותיה ומסבירה מדוע עדיף להקטין ראש ולהרדים את הספקות על פני השמעתם באוזני אחרים, יהיו קרובים ככל שיהיו (עמוד 258): "בשעת מצוקה, התמימים פונים לעזרת חבריהם, ואילו הנבונים, שמבינים דבר או שניים על החיים בארץ הזאת, פונים אל ממלכת השינה. שם סודותיהם נשמרים". ממלכת השינה הזו היא יישור קו עם האידיאולוגיה השלטת והימנעות מקשירת כל קשר שיקים מרבצו את הדוב המאיים תמידית על ראשך.
ברעם יכול היה לעשות לעצמו חיים קלים יותר לו היה מסתפק בסיפורו על האזרח הגרמני הקטן רווי הקונפליקטים. תומס הייזלברג הוא מתנגד משטר פאסיבי, הסוגד לפסיכו-אנליטיקאית היהודייה שלו. כלומר, הוא בפירוש אינו הנאצי הקלאסי, אבל גם הייזלברג מבין שלא ישרוד אם לא יעדיף את טובתו האישית על טובת הכלל. על הקטנת הראש של תומס והשלמתו עם המציאות ניתן ללמוד בעמוד 120: "שמע, בלום, אם להיות כן, המדינה בצרות. וחוץ מזה, אין גרמניה אחת. גרמניה היא כזאת עכשיו, ופעם היתה אחרת לחלוטין, ועוד כמה שנים תהיה אולי משהו אחר".
אלא שברעם העדיף למתוח יריעה רחבה יותר שמתפרשת לקצה השני: מול הגרמני הנאצי ניצבת כאמור היהודייה הקומוניסטית. בכך מעלה הסופר שאלה בעייתית ומקנטרת: האם יש הבדל בין הגרמנים ששיתפו פעולה עם הנאצים לבין הרוסים היהודים ששיתפו פעולה עם משטרו של סטאלין? זו תהייה מעניינת, שמובילה אותנו לעיסוק בלתי נמנע, בין היתר, במחבר ובהשקפותיו.
ברעם ידוע בעמדותיו השמאלניות, מה שמעלה את ההשערה שגם תומס וגם אלכסנדרה משמשים אלגוריה לא רק לחיים תחת שלטון דיקטטורי אלא דווקא גם לתרבות המערב של ימינו (כולל, כמובן, ישראל). הם חיים את חייהם מבלי להסתכל לצדדים ומעדיפים לציית להוראות הממשלה לתועלתם האישית, בעוד בשולי הדרך מתנהלים פשעים ומסעות קטל, שלהם הם תורמים במודע או שלא במודע. במילים אחרות, אנשים הם אנשים תחת כל משטר ותמיד יחפשו את הפתרון שנוח להם במקום להסתכל על התמונה הכוללת ולחפש משמעות. להלן הסברו של הקצין הרוסי ניקיטה מיכאילוביץ', מדוע דווקא ה"רוצחים הישירים" מסוגו עדיפים על אלכסנדרה או על תומס (עמוד 475): "אני הראשון להודות במעשי... אני עורך חשבון נפש מדי לילה ולא תמיד הוא מחמיא... אני מקבל באופן כללי את מרות המפלגה... לכל מעשי היתה תכלית. אפשר לפקפק בשיטות, אבל בשורש המעשים עמדה תכלית שאני דבק בה".
בגלל המלחמה ההיא
עם זאת, יש לסייג ולהבהיר, כי מכיוון שלא שוחחתי עם ברעם על הספר, יש לראות בניתוח המשמעויות הנסתרות ב"אנשים טובים" פרשנות גרידא. לעומת זאת, אין צורך לפרש ולהסביר את התקדים המחוצף והנועז של סופר צעיר, שחודר לטריטוריה שנחשבה יעד מבוצר ולטאבו. ייצוג השואה בספרות העברית היה עד כה נחלתם הבלעדית כמעט של אלה שחוו אותה ממקור ראשון (ק. צטניק, אורי אורלב ואהרן אפלפלד, למשל), או אלה שהשתייכו למעגל השני כילדיהם של ניצולים. העובדה שמגיע אדם בן 34 וכותב בפרטנות על תקופה שאפילו לאביו היתה מוכרת רק ממקור שני היא תקדים שניתן לראותו כאמיץ, מרדני, פורץ דרך ויומרני.
ואכן, יומרנות אינה מילה גסה עבור ברעם, שהשקיע שנים של תחקיר מעמיק וסיורים בגרמניה, פולין ורוסיה כדי להתוות אפוס עשיר ורצוף אירועים. עם זאת, גם הוא, כמו רבים שקדמו לו, ובמיוחד כאלה שחוו בעצמם את התקופה, לא מצליח לענות על השאלה בת שבעים השנה, שעולה גם במאמר שכתב ברעם עצמו על "נוטות החסד": כיצד מארגן המנגנון הנפשי את מעשי הזוועה של האדם במסגרת הגיונית?
התוצאה די בלתי נמנעת. ברעם אינו מצליח לשכנע ולספק הסברים. הסיבה העיקרית לכך היא שההצדקות שמספקות הדמויות למעשיהן הן יותר של מי שמביט על התקופה בדיעבד, לאחר שהבין את מלוא משמעות האירועים, ולא של מי שחי אותה בזמן אמת. מבחינה זו, נקודת הסיום היא גם נקודת ההתחלה למרות השתלשלות האירועים המפורטת, לא קיבלנו אפילו פרומיל מהתשובה. ההשקעה הרבה ראויה לכל פיסת הערכה, אולם נראה שברעם פשוט כיוון גבוה מדי.