מעלים אבק

      כל כמה שהשואה ממלאה תפקיד מרכזי בשיח הציבורי הישראלי, כך היא נעדרת מהמוזיקה המקומית. עינב שיף שוטט בשממה המוזיקלית ומצא בה לא הרבה יותר מאפר ואבק

      עינב שיף

      בשנת 2001 נבחר "אפר ואבק", אלבום הסולו השני של יהודה פוליקר, כאלבום הטוב ביותר שיצא אי פעם בישראל בגיליון חגיגי של "ידיעות אחרונות" לראש השנה. הוא הועדף על פני קלאסיקות ארץ ישראליות כמו חוה אלברשטיין, סנסציית הפופ של החלונות הגבוהים, קול הזהב של אריק איינשטיין ומהפכת הרוק של שלום חנוך. דווקא בבחירה הזו, שנעשתה במסגרת רשימה עיתונאית מקיפה אך נטולת כל אסמכתא או הוד ממסדי, היה אקט משחרר עבור השיח אודות השואה והשפעותיה על החיים בישראל ובכלל. משחרר לא פחות מיציאתו של "אפר ואבק" ב-1988. רבים, ביניהם החתום מעלה, ראו בבחירה הזו הכרה וניצחון של נושא שהודחק לפינה (ועל אחת כמה וכמה, הודחק לפינה המוזיקלית של השתיקה) – הדחקה ורמייה שהן למעשה הצד השני של מטבע ההיאחזות בקרנות המזבח של יפי הבלורית והתואר במוזיקה הישראלית. "אפר ואבק" הוא אלבום מושלם בכיעורו וכעת הוא הוכתר לטוב ביותר. לכאורה, המעגל נסגר.

      כמעט 10 שנים לאחר מכן, אפשר לומר שדווקא ההכרה בעוצמתו וגדולתו של "אפר ואבק" היתה רק עוד מסמר בארון של השיח המוזיקלי בישראל סביב השואה. למי שזוכר את טקסי יום השואה בבית הספר או בצבא, שיריהם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד היו קאנון בלעדי בזיכרון המוזיקלי שאין בלתו. פוליקר הפך לקאנון כה גדול, עד שאפילו שיר כמו "פרח", שנכתב במקור לגידי גוב ולא נכלל ב"אפר ואבק", הפך לשיר שואה. זאת על אף שנכללת בו שורה כמו "את החיים לקחו לך, מלחמות קדושות" – שורה שהקשר בינה לבין השואה דומה לאופן שבו אוהדי כדורגל מכופפים שירים מוכרים ככדי להקדיש אותם לאבי נמני או כריסטיאנו רונאלדו.

      טוב לדעת (מקודם)

      זמן לפינוק עצמי: מה נוכל לקנות לעצמנו לחגים השנה?

      בשיתוף שמרת הזורע
      לכתבה המלאה

      שואה שלהם

      כשמנסים לרדת לעומק הרפרטואר של המוזיקה הישראלית שמוקדשת לשואה, מגלים שאין מי שיחכה בתחנה: כמות היוצרים, בוודאי יוצרים מהמיינסטרים, שעסקו בשואה היא כה דלה ומצומצמת, עד שנדמה שלא מדובר בנושא המגדיר את חיינו כאן, גם ב-2010 (השוואת הגרעין האירני לאימי מלחמת העולם השניה, למשל), אלא באירוע זניח כפוגרום קישינב.

      בשליפה, ניתן להזכיר, למשל, את "בגרמניה לפני המלחמה" של שלמה ארצי, שלא הפך לחלק מהקאנון של הזמר הכי ישראלי שיש. או את העיסוק האמיץ של ערן צור בנושא, פעם בשולי שיר כמו "כרמלה גרוס ואגנר" (ואגנר שיש לו מספר על היד) ופעם בפרונט עם "יחפשו לא ימצאו" המסופר מנקודת מבטו של אדם הבורח מאימי השואה – ובבית השני עובר לנקודת מבטו של בן העיר בית לחם, שבורח ככל הנראה מחיילי צה"ל.

      מלבדם ומלבד יצירות שנעשות בשולי השוליים של המוזיקה הישראלית, כמו אלה של דולרקס סדלקס, זאב טנא ("גרמנים"), ברק אלנקווה והגטו סווינגרס או אליסף קובנר ואורי פרוסט, רוב השירים המתקשרים בתודעה ליום השואה הם שירים שמילותיהם לא נכתבו על ידי המבצעים שלהם. כך, למשל, "פונאר" נכתב במקור בשפה זרה (על ידי שמערקה' קא?טשערגינסקי ותורגם על ידי אברהם שלונסקי) ואילו "לכל איש יש שם" נכתב אמנם על ידי המשוררת זלדה, אך שניהם כאחד לא נכתבו במקור כדי להיות מושרים.

      במובן הזה, השואה, עצוב לומר, לא שרדה את מבחן הזמן המוזיקלי ומכאן נוצר תהליך של "גיור שירים" – הפיכת שיר שאינו קשור לנושא לקשור בו בהכרח. כך, נכחתי פעם בטקס צבאי שבו הלהקה ביצעה את "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי – שיר אישי ואינטימי שעוסק בניסיונו של אדם להיחלץ מהטירוף, ללא קשר לנושאים כמו רצח עם, הכחדת גזע ושנאה אנושית.

      לעולם לא נהפוך לשיר

      כשמשווים את רפרטואר יום השואה לרפרטואר של יום הזיכרון לחללי צה"ל, התמונה מתגלה במלוא עליבותה. בעוד מלאי שירי השואה נותר קפוא למרות מרכזיות הנושא בשיח הישראלי, ארסנל נכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית מתהדר בכל שנה בשירים נוספים העוסקים בשכול של מלחמות ישראל וכמובן נפגעי פעולות האיבה. גלי צה"ל, למשל, מזמינה בכל שנה אמנים ישראלים להלחין ולבצע שירים שנכתבו על ידי נופלים, משווקת את השירים בקמפיין מתוקשר תחת השם "עוד מעט נהפוך לשיר" עד שבסופו של דבר הם מוצאים בית בתחנות הרדיו השונות, וביניהן כמובן גלגלצ. האם תעלה על הדעת תוכנית דומה שתוקדש לטקסטים של ניצולי שואה?

      אגב התחנה הצבאית, נתוני אקו"ם לגבי השירים המושמעים בגלגלצ מערב יום השואה ועד צאתו מגלים תמונה מאלפת: שניים השירים המושמעים ביותר באותו יום (ארבע פעמים כל אחד) הם "בכל ליבי" של אתי אנקרי למילים של ר' יהודה הלוי ו"מי נהר" שמבצעת ענת בן חמו מתוך הפרויקט של עידן רייכל. פוליקר הושמע שמונה פעמים במהלך היום ושלמה ארצי תשע פעמים, אך עם שירים כמו "הרדופים" שכתב נתן יהונתן שהושמע שלוש פעמים לעומת "בגרמניה לפני המלחמה" שהושמע רק פעם אחת. בסך הכל, הפלייליסט של אותו יום מכיל שירים כמו "פרי גנך" של אלי לוזון ואביבה אבידן ו"הקיץ האחרון" של שפיות זמנית המזוהים דווקא עם יום הזיכרון לחללי צה"ל. "פונאר", לא הושמע ולו פעם אחת.

      לא ארץ לגיבורים

      הסיבות להזנחת השואה בידי המוזיקה הישראלית ראויות למחקר מעמיק ומקיף יותר, אך ניתן לשרטט אותם בקווים כלליים. ראשית, מלחמות ישראל, בין אם מדובר במלחמות כוללות, עימותים מוגבלים ותקריות נקודתיות הן נושא יומיומי ומתחדש. השואה קרתה והסתיימה לפני כ-65 שנים והשפעותיה הן אמנם בין-דוריות אך לא ישירות כמו השכול עצמו. אלא שעל פי הטיעון הזה, אמנויות כמו התיאטרון והקולנוע אמורות להיתקל בבעיה דומה, אך באלה דווקא השואה נוכחת באופן תדיר, יהיו אלה עיבודים מחדש בתיאטרון ("גטו") או יצירות חדשות בקולנוע: למשל, דמות קומיקסית כמו מגנטו ב"אקס-מן", הבלש טדי דניאלס ב"שאטר איילנד", וכמובן "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. בקולנוע הישראלי, לעומת זאת, השואה לא מוזכרת באופן ישיר דרך עיסוק במחנות בסגנון "רשימת שינדלר" או "הבריחה מסוביבור", אלא כשהשפעה מאוחרת כפי שמדגימים סרטיו של ארי פולמן ("מייד אין יזרעאל" ו"ואלס עם באשיר") ו"הקיץ של אביה".

      הסיבה השנייה והמשמעותית יותר להזנחת השואה במוזיקה הישראלית היא פחד. המוזיקה הישראלית ביססה את עצמה ככלי להתגברות על האבל באמצעות שימוש בלעדי בטכניקות של אידיאליזציית המוות והגבורה של הנופלים והאדרת דמותם עד כדי שגב. ככלל, שירי יום הזיכרון עוסקים באבל שהוא כמעט פרטי (אבא, אח, בן), ודרך שירים כמו "אחי הצעיר יהודה" ואפילו "מיליון כוכבים" הטרי יחסית מחזקים את הקולקטיב ואת דרכו.

      מסיפור השואה, לעומת זאת, נעדרים המרכיבים האלו. התזה כאילו ניצחון השואה נעשה דרך הקמת מדינת ישראל לא חלחל אל המוזיקאים, שממשיכים לראות בטרגדיה הלאומית הגדולה בהיסטוריה מפלה נוראית ובלתי נקלטת שבה מיליוני אנשים איבדו את חייהם שלא למען מטרה אלא בשל קיומם בלבד. אין בשואה "טוב למות בעד ארצנו", ואילו הזהות היהודית – הגורם הבלעדי למעשיהם הנוראים של הנאצים – היא לא עילה לחגיגה בקרב המוזיקאים הישראלים החילונים ברובם.

      גם הרוק הישראלי – זה שמרד לכאורה במוזיקה הארצישראלית של הלהקות הצבאיות שהתבססה על המשותף, העצוב והיפה – בורח מהשואה כי אין בה כוח של ניצחון וסחף המונים, כפי שמסורת הרוק דורשת, וגם לא גבורתו של היחיד. גם ההגנה על החלש היא נושא בעייתי ברוק הישראלי, שרוב אמניו בורחים מאמירה פוליטית הן בשירים והן בדבריהם הפומביים – זאת בניגוד מובהק לרוק העולמי. בדיוק מהבחינה הזו "אפר ואבק" הוא נס. הוא דיבר בקולם של החלשים שאינם רוצים להיות חזקים אלא רק לדבר על חולשתם וכישלונם.

      ובינתיים, בשאר העולם

      אם כבר מזכירים את הרוק העולמי, חשוב לציין כיצד השואה מוזכרת בתוכו. כך, אפשר למצוא את המניק סטריט פריצ'רס בשיר כמו "The Intense Humming Of Evil", או "Holland 1945" של הרכב האינדי Neutral Milk Hotel שהפך לקאלט. יש, כמובן, את בוב דילן עם-"With God on Our Side", וודי גאת'רי עם "Ilsa Koch", שנכתב ממש בסמוך לסיום המלחמה (1948), וכמובן סצנת המטאל השואבת השראה מסיפורי עם החל מימי הויקינגים ועד השואה.

      בשירים אלו אין את הנימה המגויסת שיש בשיח הציבורי הישראלי על השואה, שמגויס תדיר למאבק מול הגרעין האירני או לחיזוק האיום הקיומי על ישראל. השואה עבור הרוק העולמי היא נושא בפני עצמו, ואם כבר מעניקים לה הקשר רחב יותר, כפי שדילן עשה, ההקשר הזה הוא פוליטי ולא קשור לאיום קיומי אלא לעניין מוסרי.

      במובן הזה, הכישלון של הרוק הישראלי הוא כפול. לא רק שהוא אינו מדבר על השואה בהקשרה הבודד, העצוב והטרגי כאירוע שאין שני לו בהיסטוריה, הוא גם לא יוצא מול היותו מרכיב קבוע בדיון על תקציב הביטחון (פחות מטוסים – יותר אירן – שואה שנייה). הכישלון הכפול הזה הוא המשך ישיר לקונפורמיזם שמאפיין את הסצנה הזו, שרואה בכתיבה הדיכוטומית והמעט ילדותית של שלום חנוך ("אל תקרא לי עם", למשל) את האורים והתומים של הכתיבה הפוליטית.

      ולמרות כל זה, עדיין יש מקום לתקווה באשר לשיח המוזיקלי סביב השואה. ההכרה ההולכת וגוברת בצורך להנציח את השואה כנושא חי ובועט למען זיכרון הדורות הבאים יכולה להביא גם לפתיחות מוזיקלית של דור חדש, שירצה לחקור את הנושא, לדבר עליו וגם לשיר אותו. כשיבוא האמן שיעשה זאת בצורה סוחפת מספיק, גם התקשורת תאמץ אותו (אפילו אם באיחור), בדיוק כפי שעשתה ל"אפר ואבק".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully