פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שאלה קיומית

      השבוע יציינו 30 שנה למותו של ז'אן-פול סארטר וידונו מחדש בשאלה – האם מי שהיה המצפון הלאומי של צרפת נהג כהלכה במלחמת העולם ה-2? ראיון עם ההיסטוריון דניס שרביט

      שלושה ימים לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביום חמישי, 15 באפריל, יציינו בצרפת 30 שנה למותו של ז'אן-פול סארטר, מן המנהיגים הרוחניים החשובים בתולדות הרפובליקה החמישית. סמיכות התאריכים המקרית הזו מוציאה מחדש מארון האתיקה הצרפתי את אחד השלדים הגדולים שחבויים בו – המחלוקת סביב התנהלותו של סארטר הפרוטסטנטי במלחמת העולם השנייה. ישנם כאלה הסבורים כי החברה הצרפתית חייבת להכיר בכשלים שהיו בהתנהלות הזו. אחרים, ובהם יהודיים ונוצריים, חושבים דווקא שלא היה בה רבב, והוויכוח בין שני הצדדים מגיע לעתים לטונים גבוהים ביותר.

      מהי עיקר הביקורת נגד סארטר? כפי שההיסטוריון ד"ר דניס שרביט מסביר בראיון לוואלה! תרבות, את הטענות כלפי איש הרוח אפשר לחלק לשני סוגים – בגלל מה שעשה ובגלל מה שלא עשה. "זה עוול עצום לקרוא לסארטר משתף פעולה, כפי שכבר נהגו בו בעבר, ובכל זאת אי אפשר לומר כי כל פעולותיו של מי שנחשב המצפן הלאומי עמדו לחלוטין בכל באמות המוסר הגבוהות", אומר שרביט. "קיימות למעשה שתי פרשיות רלוונטיות בנושא סארטר והשואה. הראשונה התרחשה ב-1943, השנה שבה הועלה בצרפת הכבושה 'הזבובים', מחזהו האלגורי של סארטר. באופן צורם, לא הפריעה לו העובדה שההצגה תעלה על במת המוסד שהנאצים שינו את שמו מתיאטרון שרה ברנאר לתיאטרון הממלכתי כדי שלא יישא את שמה של השחקנית היהודייה. סארטר גם לא התנגד לכך שהשלטון הנאצי אסר על השתתפותו של שחקן ממוצא יהודי בהפקה, ובכך למעשה השלים עם הדיכוי של היהודיים ושל חופש הביטוי והעיסוק".

      הפרשייה השנייה היתה בגוון אישי יותר – "כנהוג בעולם הרוח הצרפתי, סארטר ניהל עוד לפני פרוץ המלחמה משולש אהבה עם סימון דה-בובואר ועם תלמידתה הצעירה, אולגה קוזאקייביץ' היהודייה", מספר שרביט. "שני הנוצרים החליטו להתנער מקוזאקייביץ' דווקא לאחר פריצת המלחמה, ואף שהם טענו כי לא היה למצב הפוליטי קשר בכך, זה בהחלט היה עיתוי חסר רגישות להפקיר אותה, והיא גם סגרה איתם חשבון בספר הזיכרונות שלה".

      ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, 1970 (GettyImages)
      התנערו מאהובתם היהודייה דווקא כשפרצה המלחמה. סארטר וסימון דה בובואר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      הסנגורים של סארטר טוענים כי שמו מושך אש בכל הקשר שלא יהיה, וכי גם בשני המקרים הללו הביקורת עליו מופרזת, כמעט על גבול הרדיפה. אך גם אם מתעלמים משתי הפרשיות, אלה שמבקרים את סארטר טוענים כי הוא לא עשה די. "אם מעמידים את סארטר ביחס לאנשי רוח אחרים, הרי שאפשר לומר כי הוא היה יכול לתרום מעט יותר, ואני חושב שלו עצמו היתה תחושת החמצה", טוען שרביט. "אמנם סארטר לא היה כשיר לשאת נשק, אבל צריך לזכור כי המושג הרחב 'רזיסטנס' הסתיר מאחוריו קשת רחבה של פעילויות – לא רק פיצוץ גשרים אלא גם איסוף מודיעין, למשל, וסארטר לא לקח בכך חלק. הוא גם לא תרם בשום צורה להצלתם ולהסתרתם של יהודים, ואפילו לא היה שותף להוצאת פרסומים מחתרתיים, כפי שעשו וורקור, אלבר קאמי ויוצרים אחרים. היו גם אמנים שלא הסכימו לשום סוג של פעילות פומבית גלויה כמחאה על כך שכל פעילות שכזו היתה צריכה לעבור את הצנזורה הגרמנית, אבל סארטר לא הצטרף אליהם".

      לאחר שחרורה של צרפת, סארטר כבר התבטא ופעל בצורה נחושה יותר – ב-1946, בעקבות הזעזוע שלו מגילויי האנטישמיות שהתעוררו לאחר השואה, הוא פרסם את "הרהורים על השאלה היהודית", שבו חקר את האנטישמיות. "מבחינת יהודים רבים, זה היה חיבור חשוב ביותר, ומשב רוח רענן – סוף סוף הגיע נוצרי בעל שם והשמיע את זעקתם", מספר שרביט. "סארטר הוקיע כאן בצורה חד משמעית את האנטישמיות, והמשיך גם בשנים לאחר מכן לתמוך ביהודים ובישראל. ראוי לציון כי הוא ניאות לקבל את הדוקטורט של כבוד שהאוניברסיטה העברית העניקה לו, וזאת אף שתמיד סירב לכל אות ועיטור, אפילו לפרס נובל. בשנות השבעים גם הכריז סארטר כי יותר מכל, אהב לאורך חייו לדבר עם נשים ועם יהודים, וזאת מפני שבשני המקרים מצא את בני השיח יצירתיים מהרגיל ומלאי ביקורת עצמית בריאה".

      עם זאת, הדיון באשר למעשיהם של סארטר, של אינטלקטואלים אחרים ושל החברה הצרפתית כולה במלחמת העולם השנייה רק הלך והתעצם עם השנים. שרביט, בן 50, שנולד באלג'יריה וגדל בצרפת, מבקר במדינה לעתים קרובות ויכול בשל כך להעריך איפה עומד הדיון הזה כרגע – "מאז שנות השבעים, מלחמת העולם השנייה כיכבה בזירה הציבורית והאמנותית בכלל ובאקדמיה בפרט יותר מכל נושא אחר, ובעת האחרונה מורגשת עייפות מהסוגיה", מכריז שרביט. "גם הנשיא ניקולה סרקוזי אמר שהוא אינו מעוניין להוסיף התנצלויות לאומיות נוספת בפני היהודים מעבר להתנצלות שהביע בזמנו קודמו בתפקיד, ז'אק שיראק, מפני שאם יעשה כן ייפתח שוב מעגל של חרטה אינסופית, ומתישהו צריך לדעת להפסיק".

      עיתונאים מתגודדים ליד קברו של ז'אן פול סארטר ביום הלוויה של סימון דה בובואר, 1986 (GettyImages)
      בצרפת עדיין כמהים לאינטלקטואל בסדר הגודל שלו. הלוויתו של סארטר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      כך או כך, מובן כי יום השנה ה-30 למותו של סארטר היה מעורר עניין גם אם לא היה נופל במקרה באותו שבוע של יום השואה. עם זאת, העניין פחות גדול מאשר בעבר – "המועד הזה הוא הזדמנות טובה לגלות כמה דעך כוכבו של סארטר בצרפת", מצהיר שרביט. "בינואר האחרון ציינו 50 שנה למותו של אלבר קאמי וכל צרפת עסקה בזה בתופים ובחצוצרות, אבל עכשיו, עגול ככל שיהיה, לא מורגשת כמעט תכונה במדינה לקראת יום השנה למותו של סארטר. ההקבלה הזו היא גם ההוכחה הטובה ביותר לכך שבקרב הרעיונות ארוך השנים בין השניים, בסופו של דבר היתה ידו של קאמי על העליונה. סארטר הרי היה מוכן לאכול צפרדעים בשביל המהפכה, אבל היום כבר מבינים כי בדיוק כפי שקאמי תמיד טען, המטרה לא מקדשת את האמצעים. בהשראת קאמי ובניגוד מוחלט לרוחו של סארטר, השמאל ביקורתי הרבה יותר כלפי עצמו וכבר לא מאמין בהפרדה המוחלטת בין טוב לרע".

      הדעיכה במעמדו של סארטר מורגשת גם על הבמה – "כמעט כבר לא מעלים את המחזות שלו, כולל אלה שהיו אהודים מאוד בעבר", מדווח שרביט. "לעומת זאת, לספרים שלו עדיין יש קוראים רבים, בעיקר ל'מילים', שנחשב יצירת המופת האולטימטיבית של סארטר, ואני חושב שאפשר להרגיש את השפעתו גם בתנועות של האנטי-גלובליזציה. יותר מכל, אפשר לומר כי כרגע סארטר בולט בתרבות הצרפתית בגלל החלל שהשאיר בה – לא קמו לו יורשים, והצרפתים כמהים לימים שבהם היה להם מנהיג רוחני, יהיה מי שיהיה. פעם שלטו בצרפת שני נפילים בדמות דה-גול וסארטר. היום שום דבר לא משתווה לכך באף זירה".

      הפרטים היבשים

      * הפילוסוף, הסופר, המחזאי והמנהיג הרוחני ז'אן-פול סארטר נולד ב-21 ליוני 1905 בפריז

      * ב-1929 הוא פוגש את סימון דה-בובואר, שתהפוך לשותפתו לחיים ולהוגת דעות מרכזית בזכות עצמה

      * נחשב אחד מהוגי הדעות החשובים של המאה ה-20 ומי שניסח את קווי היסוד של האקזיסטנציאליזם

      * חיבר כמה מחזות. המהולל שבהם, "בדלתיים סגורות", העניק לעולם את הציטוט המפורסם ביותר של סארטר: "הגיהנום הוא הזולת"

      * במשך השנים היה חתום על כמה מהחיבורים המשפיעים של תקופתו, ובהם "המילים" ו"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם"

      * לאחר המלחמה היה פעיל ציבורית בחזיתות רבות, ובהן תמיכה בקומוניזם ובברית המועצות, תמיכה במאבק האלג'יראי לעצמאות ותמיכה במרד של מאי 68'. ב-1964 זכה בפרס נובל לספרות, אך סירב לקבלו

      * מת ב-15 באפריל 1980 בפריז