פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זפזופ החיים

      כמיטב המסורת, התיישב פז חסדאי מול הטלוויזיה בערב יום השואה ונתן להיצע ששידרו כל הערוצים למלא את מצברי הטראומה שלו לשנה הקרובה. אין לכם מושג כמה טוב זה עשה לו

      יונית לוי מכריזה על פתיחת אירועי יום השואה. כל גופה מותאם לאווירה, ובמיומנות מרשימה היא עוטה על פניה ארשת רצינית. מבטה מהורהר מתמיד, פרצופה מוטה מעט מטה, עיניה מכווצות, קולה נמוך, טון הדיבור כבד ומדוכדך. כמיטב המסורת, המהדורה נפתחת בדיווחים על העלייה באנטישמיות. בצרפת נרשמו כך וכך תקריות, בגרמניה אפילו יותר. אחר כך מגיעים הדיווחים על מצעד החיים, שאמנם בימים אלה תקוע לפולנים כמו עצם בגרון בעודם מתמודדים עם טרגדיה מעט רלוונטית יותר, אבל למי אכפת. זה יום השואה, היום שלנו.

      מכאן עוברים הישר אל הטקס הממלכתי ביד ושם, ושוב, הנאומים הרגילים, הכמעט בנאליים. כותבי הנאומים כבר לא מתיימרים למקוריות או למסרים חדשים. למעשה, אין מסרים חדשים. גם הפעם תשולב הפוליטיקה העכשווית בדרשות הממלכתיות, כולל כל האזהרות הצפויות על אויבינו המודרניים שקמים עלינו להשמידנו. עם ישראל מביט על האירועים, ובולע אותם בשקיקה, כמעט בהנאה. אין דבר מספק יותר מאשר להתמסר לטראומה (גם אם לעתים, בעיקר כשהיא מוצגת על ידי הממסד, היא נראית רק כתירוץ להתנהגות קיצונית). יש משהו מזקק בעינוי העצמי שגורם יום השואה. מדובר בסבל מרגש וממכר, שנותן טעם לחיינו. היום זה היום לזכור ולא לסלוח, ולצרוך סרטי שואה באופן כפייתי. מידת ההנאה שאנו שואבים מזה היא לעתים מבהילה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      סתפ פרטיזן זה לא מספיק אטרקטיבי. מתוך "יורק" (צילום: יח"צ)

      הערוצים המסחריים נתקלים בדילמה. לא מכובד לנצל את יום השואה על מנת לגרוף רייטינג, ואכן רוב השיקולים הכלכליים נאלצים להיזנח הצדה (כמה נחמד בלי פרסומות), אבל גם ביום כזה ניתן לחוש במוטיבים הציניים האופייניים. ערוץ 10, למשל, שיווק את הסרט התיעודי "יורק" כ"סיפורו של הפרטיזן האגדי", כי כנראה שסתם פרטיזן זה לא מספיק אטרקטיבי. ערוץ 2, מנגד, גייס את הסלבריטאים יאיר לפיד ושלמה ארצי לשיחה של בני הדור השני. לעובדה שלפיד מגדיר את משפחתו בתור "המשפחה החילונית הייצוגית של ישראל" כבר התרגלנו, אבל לאחרונה גם שלמה ארצי לא מסתפק בתואר זמר. הראיון שערך בחג עם משפחת שליט ייצב את מעמדו כסמל לישראליות, וגם עתה הוא מתמסר למעמדו הממלכתי בהנאה גלויה. השיחה בין השניים גדושה באמירות מפוצצות של שני אנשי מילה, אך בעיקר בליטופי אגו הדדיים. לרגעים נדמה שהשואה היא רק תירוץ עבור השניים לדבר על עצמם לעיני המצלמה. בקצב הזה, בשנה הבאה הפאנל יכלול את אלירז וסער, שידונו ביניהם על השפעות השואה בבית האח הגדול. בלית ברירה, זפזפנו ל"מבצע ולקירי". אם כבר קיטש מצועצע, עדיף טום קרוז.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      אין כמו הארד קור ישראלי. מתוך "פיצה באושוויץ" (צילום: יח"צ)

      לצערנו, התוצרת ההוליוודית לא מספיק מדכדכת. עם כל הכבוד ל"הזייפנים", "נער קריאה" או "רשימת שינדלר", המטרה הלאומית ביום הזה היא לפתח מועקה אמיתית. אסקפיזם (יחסי, כמובן) אינו בא בחשבון. עכשיו זה הזמן להתמסר לסרטי התעודה הישראליים, להארד קור של סרטי השואה. באופן טבעי הצטרפנו למשפחת חנוך ולסרטם המרגש "פיצה באושוויץ", שמציג מסע שורשים ייחודי בין תחנות ילדותו של אבי המשפחה. "כבר קיבלנו מנה מספקת של שואה לווריד", גוערת הבת מירי באביה, שמתעקש שמשפחתו תבלה איתו לילה על הדרגש בצריף בבירקנאו, אך הוא לא יודע די. גם אנחנו לא.

      בשלב הזה אנחנו כבר נאנחים בעצב ללא שליטה, מוצפים בכאב וצער, עייפים מלשמוע גרמנית, אבל זה חזק מאיתנו, אי אפשר להשתחרר מהצורך האובססיבי. אנחנו מכורים לטראומה. ספגנו כמויות של שואה שמספיקות לשנה שלמה, אבל זה לא מרגיע את היצר. באורח נס אני מספיק לסצינות הסיום של "הפסנתרן", אבל מרגיש מעט מתוסכל. פספסתי את כל הקטעים הטובים. בלילה אני אראה "בחירתה של סופי", שוב. אלי, שלא ייגמר לעולם.