לופט גשעפט

ברחוב מסחרי, בבניין אפור שמאכלס רואי חשבון וחברות ביטוח, יש משרד ריק מרהיטים, ובו עובדת אשה אחת, לבדה. היא ממלאת את הקירות ברישומי עיפרון, מהרצפה ועד התקרה. כבר ארבעה חודשים שהיא עובדת שם, כמו פקידה ממושמעת, מהבוקר עד הערב. אף אחד לא משלם לה משכורת, אף אחד לא הזמין ממנה את העבודה. אף אחד לא מממן לה את שכירת המשרד, היא משלמת את שכר הדירה בעצמה. היא עצמאית, היא לא קשורה לאף גלריה, היא מנותקת מהפוליטיקה המקומית. מיכל ספקטור לקחה על עצמה עבודה סיזיפית, אפרורית, איטית. עבודה שכולה משמעת עצמית. היא החליטה למלא את קירות שלושת החדרים הגדולים ברישומים, שאת הסיפור שהם מספרים רק היא יודעת.

הרישומים הם תרגום ויזואלי של יומן, אותו ניהלה בשנה שעברה. כתיבת היומן התחילה בעקבות אירוע כואב, ונמשכת עד עכשיו. כל יום מתוך 500 הימים, כל דף ביומן, הופך לדימוי. החוויות הרגשיות שנרשמו במילים חוזרות לשפת הסימנים. אל השפה הראשונית של האדם, בטרם הומצאה המילה הכתובה. כמו ציורי המערות הפרה-היסטוריים, רישומי הקיר של מיכל ספקטור הם עדות מצוירת לאירועים שקרו, וגם לרשמים שאין להם תרגום עלילתי.

בניגוד לקומיקס עלילתי, הרישומים של ספקטור לא לינאריים. הם מסתעפים ומשתלבים זה בזה כמו מפה נפשית נפתלת. בעוד כתיבת יומן היא תהליך מודע, שמצריך ארגון וניסוח, הנפש שתרגמה את המילים לציורים כאוטית יותר, משוחררת מהצורך להיות קומוניקטיבית, לא כבולה לסימני השפה המוסכמים. זה לא אומר שהיא לא שואפת לדיוק: רוב העבודה המחשבתית שנעשית במשרד הזה היא בניסיון לדייק כמה שניתן בדימויים. לא שמישהו ידע להעריך את זה: השופט, המבקר ומנהל העבודה הנוקשה ביותר הם ספקטור עצמה. רק היא יודעת מתי היא מחפפת, רק היא יודעת כמה עוד נשאר, רק היא תדע מתי נגמרה העבודה. כשהעבודה תסתיים, היא תחזיר את הדירה לבעליה, ותיאלץ לסייד את כל הקירות. הכל יימחק תחת הצבע הלבן.

בהקדמה לספר "תמונתו של דוריאן גריי" כתב אוסקר וויילד: "אפשר לסלוח לאדם על עשיית דבר שימושי, כל עוד הוא אינו מעריץ זאת. הצידוק היחיד לעשיית דבר חסר תועלת, היא שמעריצים אותו מאוד. כל אמנות היא חסרת תועלת".

מנקודת ראות מעשית וכלכלית, ציורי הקיר של מיכל ספקטור הם חסרי תועלת. הם לא ישתמרו על הקירות, הם לא יהפכו לאתר הנצחה. הם לא יימכרו לאספן. אי אפשר יהיה להעביר אותם לגלריה או לשחזר אותם במוזיאון. לפי הקודים של החברה הצרכנית המערבית, הציורים של ספקטור הם בזבוז של כסף, בזבוז של זמן, בזבוז של אנרגיה. אבל מושג התועלת הוא מושג גמיש. אין אנרגיה מבוזבזת בטבע, כשם שאין פעולה שאין לה סיבה ותוצאה. אם מישהו עושה משהו, מוזר ככל שיהיה, כנראה שיש בכך תועלת כלשהי. ואם לא תועלת, אז משמעות.

אחת המשמעויות שקורנת מהקירות המצוירים, היא החיפוש אחר משמעות. מה מניע אדם לעסוק בפעילות אובססיבית של הנצחה ותיעוד, בעבודה שמכלה את עצמה? אי אפשר לצפות ממי שיצר את שפת הסודות לגלות את הסוד. היא בחרה לצייר, לא לספר. אפשר להעלות השערות, לחפש סיבות פסיכולוגיות, לנבור בביוגרפיה, או סתם להתפעם מהאנרגיה ומשפע הדימויים בעבודת הנמלים הזאת, ששייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.


ספקטור חשבה לפתוח את הדירה במשך חודש לקהל הרחב, אבל כרגע הסיכויים קלושים. הכוח נגמר, וגם הכסף. היא מנסה להשיג תקציב לתיעוד, אבל גם אם העבודה תתועד, המהות שלה לא תשתמר. כדאי להספיק לראות. יש בעבודה הזאת משהו מתיש, אבל גם כוח, שנותן כוח.


הדירה בנחלת בנימין 57, קומה ב', תל אביב, פתוחה בימי שלישי בין השעות 12:00-17:00, בימי שישי בין 12:00-15:00 או בתיאום מראש עם האמנית, טל. 219701-055