מאז שרוזלינד מ"פרקליטי L.A" נפלה אל מותה דרך פיר מעלית פעור, עולם הפלילים לא היה מרגש כל כך - או זה לפחות מה שדני ענבר רצה שתחשבו בעקבות "הפליליסטים". בסרט ששודר אמש (שני) בערוץ 2, סקר העיתונאי-במאי את הנבחרת הפותחת של עורכי הדין הפליליים בישראל (משה שרמן, ששי גז, אביגדור פלדמן, ציון אמיר ורויטל סוויד), וכאילו עימת אותם עם המקצוע הנפיץ שבחרו לעצמם בניסיון להסביר לקהל מי הם האנשים שמגנים על האנשים שאתם כל כך אוהבים לשנוא, ממשה קצב ועד רוני רון.
פליליסטים הם אנשים מעניינים. הם ניזונים מהריגושים של לקוחותיהם מבלי לשלם את המחיר (או לבצע את הפשע, כמובן) וגם דחוקים בין המחויבות ללקוח לבין היותם שליחים של בית המשפט. אם להישאר עם הדימוי המיושן כל אמא יהודיה רוצה שהילד שלה יגדל להיות עורך דין, אבל אף אחת לא רוצה שהוא יחליק כאפות עם האלפרונים. לכן, למרות החליפות המעומלנות, הפליליסטים מתלכלכים: הם חשופים לאלימות, לפשיעה ואפילו לסכנה ממשית כמו שכבר נוכחנו במקרה הטרגי של עו"ד יורם חכם, שנהרג בפיצוץ מטען שהונח מתחת למכוניתו.
לא במפתיע, סדרות המערבות עורכי דין מצליחות להחזיק מעמד בתוך ים הגירויים הטלוויזיונים ("חוק וסדר", למשל): עורכי הדין הם התחנה האחרונה בתווך שבין ה"נורמטיבי" לעולם הפשע. נקודת המבט הייחודית שלהם, בין השאר ככמרים מוודים שומרי סוד, מדגדגת לאזרח שומר החוק את בלוטות הסקרנות. עבור אותם אזרחים, אם כבר לבחוש בקלחת המצחינה של עולם הפשע, הזווית המשתלמת יותר מתקבלת דרך אלו שמבקרים שם, בפשע, ואחר כך חוזרים לאכול ארוחת ערב בורגנית עם המשפחה.
אך למרות הפוטנציאל הזה שבעולם עורכי הדין, על הסרט "הפליליסטים" אפשר לומר שהיו לו כל החומרים הנכונים ובכל זאת משהו השתבש. אחת הסיבות לכך היא שענבר חובר אמנם למושאי הראיונות שלו, נכנס אליהם הביתה ואף חולק איתם סנדוויץ', אבל אין אף רגע אינטימי אמיתי בין המראיין למרואיינים בשל עריכה פרקינסונית (כמו המחלה, לא כמו מייקל, המראיין האנגלי הוותיק שאינטימיות ממש לא היתה הבעיה שלו) שלא אפשרה רגע ממוצה אחד מבלי להפריע.
הקטיעות האכזריות האלו הביאו לכך שאף אחת מן הדמויות המרתקות האלה לא נחשפה או התפתחה. האינטנסיביות של ענבר, שרץ בין פרשיות סבוכות כמו רצח רוז פיזאם, רצח חנית קיקוס, הילדות העשוקה של עו"ד משה שרמן והעינים היפות והלחות של עו"ד רויטל סוויד, היתה מתישה ומביכה לא פחות מהקלישאה אודות עורכי דין הרצים אחר אמבולנסים בניסיון לקושש לקוחות. בניגוד לעורך דין טוב, ענבר לא הצליח לפצח אף אחד מחמשת המרואיינים והחדירות לעולמם הפנימי נותרו מסומנות ומלאכותיות מדי. ענבר אמנם פגע פה ושם אך בניסיון לתפוס מרובה הוא נשאר רק עם פרומו ארוך ומשמים לכתבות סטייל "אולפן שישי".
בנוסף לנבירה השטחית מדי בנבכי נפשו של הפליליסט, ענבר גם מיצב את עצמו כילד הנגרר עם אביו לעבודה. איך עוד אפשר לתאר סט קלישאתי של חדר חקירות אפל (כולל אפקט המנורה החזקה), המחוזק בשטיקים קוליים מהדהדים ("הם הרגו את דודו טופז פז פז פז") שהם לא פחות ממחרידים? כך, השאלה העניינית ביותר שענבר מפנה אל הפליליסטים - השאלה בדבר הסיבה לבחירת הקריירה שלהם, ה"למה?" שמניע את אותו אדם לעשות את שהוא עושה - מגיעה רק בסוף החוויה הסוחטת. אבל אז, התשובה האופיינית והשנונה שאביגדור פלדמן מעניק לו ("המזוכיסט אוהב את השוט? אוהב!") כבר לא מספקת בעליל.
בעידן בו אופירה אסייג נחשבת ליוצרת דוקומנטריסטית, אולי אין מה להתפלא שהסרט הלא מוצדק הזה מצא את דרכו אל המסך. אבל להיות אדם חופשי ובעיקר חף מפשע עד שלא יוכח אחרת, פירושו שתמיד אפשר לקוות ליותר מהטלוויזיה שלנו, גם מבלי להזדקק לעורך דין שיטען זאת בשמך.