קשה לעשות קומדיה כשמעל להפקה שוכנת עננה קודרת. מטרתה של "מצב האומה" היא להצחיק, לשעשע ולבדר, אבל כשמתחת לכל חיוך מסתתרים סימני דאגה, קשה לעמוד במשימה. על אף ההכחשות הגורפות וההתעקשות לשדר עסקים כרגיל, ניתן לחוש בכל ניסיון בדיחה וצחקוק מאולץ כיצד מצבה של הזכיינית רשת מעיב על מצב הרוח. כשמדובר בעשיית קומדיה, שמהותה הנאה ואמורה להיעשות עם חדוות יצירה ושמחת חיים, אין דבר גרוע יותר ממתח, לחץ ופאניקה. כך, "מצב האומה" נעשית בתנאים בלתי אפשריים, והתוצאות בהתאם.
למי שאינו שמעורה בפרטים, נזכיר כי לא מזמן רשת ויתרה על "שבוע סוף" בגלל עלות גבוהה ורייטינג נמוך. "מצב האומה" נותרה בחוד החנית של רשת כסאטירה היחידה וכפנינה הקומית, אך גם היא זכתה לנתונים מאכזבים ולביקורות מעורבות. אמש (שני) שבה התוכנית למסך אחרי פגרה בת כמה שבועות, שבמהלכה ליאור שליין, שהוא גם העורך והמגיש של התוכנית וגם אחראי על הבידור בזכיינית, נאלץ להתמודד עם לחצים לא פשוטים. כשברזומה שלו נמצאת ההצלחה של "משחק מכור" אך גם לא מעט כישלונות, וכשבמקביל "ארץ נהדרת" של הזכיינית המתחרה ממשיכה לרכוב על גלי ההצלחה והקונצנזוס, שליין נאלץ לפשפש במעשיו ולבחון היטב היכן שגה, אם בכלל. התחושה היא שהקלחת הזו כופה עליו לא מעט התפשרויות.
שליין מתעקש שהוא לא מתרגש מהביקורות. "אני לא יכול לחשוב על מה יצחיק את העם, אני לא יכול לחשוב איך יאהבו אותי", אמר בראיון עמו, ואף שלח עקיצה למתחריו כשציין שבניגוד לתוכניות אחרות, "מצב האומה" לא מתחנפת לקהל ולא יורדת נמוך. המציאות, לעומת זאת, נראית מעט אחרת. שילובו של משה פרץ בפאנל אתמול היה כמו קריאה נרגשת לקהל המזרחי, שסביר להניח כי מומחי רשת ופרשניה הסיקו שאינו מזדהה עם התכנים הסאטיריים. הבדיחות על היכל התרבות נראו כמו ניסיון כפוי לשדר עממיות לא אמינה, בתקווה לעמעם את הדימוי המתנשא של הפאנל. שילובה של קרן פלס נתפס כניסיון נואש להראות שזו יותר מסתם תוכנית סאטירה, כי אם תוכנית בידור שמשלבת גם מוזיקה עכשווית. התוצאה היא מעין שעטנז לא בריא, שהולך לא לכאן ולא לכאן, ומתבוסס בבינוניות.
חלק מהבדיחות ב"מצב האומה" מצחיקות, חלקן אפילו מבריקות, אך רובן מותירות את הצופה עם פנים חתומות. אז נכון, הומור הוא דבר סובייקטיבי, אבל על רקע זה, לא כל כך קשה להבין למה בפעמים רבות מדי, האנשים היחידים שצוחקים מהשנינויות הם חברי הפאנל עצמם. ולא רק צוחקים, אפילו מתפקעים מצחוק, מלאי שביעות רצון עצמית. אמנם יש משהו משובב באווירה השמחה באולפן, וצחוק הוא אכן דבר מידבק, אבל כשהוא נראה כפוי ומאולץ, יש בו משהו מעיק.
ואם כבר במועקה עסקינן, גם גורי אלפי משדר לעתים מאמץ יתר. יש לי חיבה גדולה להומור של אלפי, אך לא פעם הוא לוקה בהתלהבות מוגזמת. אורנה בנאי היא עדיין אחת הקומיקאיות האהובות במקומותינו, אך משהו בחיוכה העגמומי משדר שהיא עדיין חיה את הטראומה של עזיבת קשת ו"ארץ נהדרת". שליין עדיין מנהל את העניינים בבטחה ובכישרון, אך גם עליו ניכר שהוא עובר ימים לא קלים. אולי זו האווירה הלא פשוטה במסדרונות הזכיינית, אולי אלו הציפיות שמכבידות על "מצב האומה" וכופות עליה להסתגל למציאות, ואולי זה רק שיווק מוטעה ויחסי ציבור רעים, אבל בשורה התחתונה, התחושה היא של פספוס שנובע ממדיניות מוטעית.
יחד עם זאת, כמובן ש"מצב האומה" עדיין לא אמרה את המילה האחרונה. יש לה פוטנציאל גדול, כמו גם כותבים מוכשרים ופאנליסטים בעלי ניסיון מוכח ורזומה מרשים, אבל היא חייבת לחזור למקורות. זו עדיין תוכנית סאטירה ראויה וחביבה, שכנראה שייכת לשעות מאוחרות יותר, כמעין לייט נייט אלטרנטיבי, קטן וצנוע, ובטח לא משדר ממלכתי שמתיימר לשקף את מצב האומה. היא חייבת להשתחרר מהמועקה ומהלחצים, אך לפני הכל, אל לה להיות משהו שהיא לא.