אמריקן ג'אנקי

ניקו בסיכול אותיות (באנגלית) זה אייקון. שמו של הסרט הדוקומנטרי שנעשה על חייה של הזמרת ב-95' (שבע שנים לאחר שמתה בתאונת אופניים באיביזה) הוא "ניקו אייקון", והוא מדויק ללא כל קשר לאיות. הסרט מתחיל בקלוז-אפים על פניה של ניקו כפי שרוב האנשים זוכרים אותה, בימי הזוהר שלה ב"פקטורי" של אנדי וורהול. ברקע מושמע "פאם פטאל", אחד השירים המוכרים ביותר שהיא שרה עם הוולווט אנדרגראונד בתקליט הבננה, ששמו מתאים לזהותה של ניקו כנסיכת קרח מפוארת ורבת הרושם. זהו האימג' של ניקו שנחקק בזיכרון הקולקטיבי כחלק מסצינת האמנות האוונגארדית של ניו יורק בשנות השישים.

אחרי כמה דקות, בהן נותן לנו הסרט לשקוע בתמונה המוכרת, אנחנו מקבלים בוקס בפרצוף. "היא לא היתה צ'לסי גירל, היא היתה ג'אנקית מזדקנת", אומר מרואיין שהכיר אותה בתקופה הרבה יותר מאוחרת בחייה. מבחינת ניקו, זאת דווקא היתה מחמאה. ניקו נולדה בשם כריסטה פאפגן בקלן ב-38', הפכה לדוגמנית מצליחה באירופה בשנות החמישים והתגלתה כבעלת כושר מולד למשוך אליה סלבריטיז: פדריקו פליני ליהק אותה ב"לה דולצ'ה ויטה", בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הקליט איתה סינגל באנגליה, ובוב דילן הציג אותה לאנדי וורהול מיד עם הגיעה לניו יורק.

הלך לה קלף משוגע, אבל זה לא גרם לה אושר. ניקו, כפי שמספרים כל מכריה בסרט (מלבד לו ריד, מאהב לשעבר, הבולט בהיעדרו), התביישה ביופי שלה ורצתה לקבל הכרה בזכות כישורים שלא נוגעים לעצמות לחייה. מסע ההרס העצמי שלה היה מבחינתה גם מסע להרס היופי החיצוני שלה.

כיאה לאייקון, לאורך רוב הסרט לא שומעים אותה מדברת, אלא אנשים (כמו פול מוריסי ובילי ניים מה"פקטורי", ג'ון קייל וסטרלינג מוריסון מהוולווט אנדרגראונד, ג'קסון בראון ושאר המאהבים שלה וגם הדודה שגידלה אותה) מדברים עליה. מבחינה ביוגרפית עובר הסרט ברפרוף על התקופות השונות בחייה, ולמי שלא מכיר את העלילה, הוא מפתיע בכל פעם מחדש בסיפורים שלא ייאמנו.

קחו למשל את סיפורו של ארי, הבן של ניקו מאליל הקולנוע הצרפתי אלן דלון. ארי הקטן ננטש על ידי אמו, ואילו אביו סרב להכיר בו (כשרואים בסרט כמה ארי דומה לדלון זה רק מבליט את השערוריה) וגדל בסופו של דבר בביתה של אמו של דלון, שנאלצה לבחור בין בנה לבין נכדה ושילמה על כך מחיר כבד. ניקו חידשה עם בנה את הקשר כעבור שנים, כשעיקר תרומתה לחינוכו היתה להכניס אותו לעולם ההרואין.

העדויות בסרט מחזקות את המיתוס של ניקו כנרקומנית, כאשה קרה, בודדה, אפלה, חסרת שורשים וחסרת אהבה, שמקיימת מערכות יחסים בלתי מפוענחות עם גברים מבלי לתת להם את לבה (מלבד לג'ים מוריסון, אותו הגדירה כנפש התאומה שלה) ומפלרטטת בעיקר עם המוות. על ניקו כסובייקט, כאדם אמיתי עם רגשות, אנחנו למדים מהסרט מעט מאוד. כשמישהו מהדוברים כבר מנסה לתת את הפרספקטיבה האנושית עליה, עולה אחד מהשלושה: או שניקו היתה באמת אדישה לחלוטין, או שניקו היתה בחורה משעממת ונטולת תחומי עניין מלבד ההרואין, או שאף אחד לא הכיר אותה באמת. גם עבור האנשים הקרובים אליה ביותר היתה ניקו לא יותר מאשר אובייקט, כמו פסל דרמטי שנועד להתבוננות מבחוץ, אבל אסור לגעת בו. זה היה נכון בימים בהם היתה צעירה ויפה והמשיך להיות נכון גם כשהתקרבה לגיל חמישים.

חתיכה מהופעה חיה של ניקו בברצלונה ב-86' מראה שגם בימיה האחרונים לא איבדה את היכולת להפנט כשעמדה על במה, וקליפ מדהים שלה מ-69', ביחד עם איגי פופ, מזכיר איך ניקו הקדימה את זמנה והשפיעה על עיצוב הדמות הנשית בתת-תרבות הגותית שנים מאוחר יותר. גם אם הסרט לא חושף את ניקו האדם – אם בכלל אי פעם היה קיים כזה – הוא מזכיר לנו למה הפכה ניקו לאייקון תרבותי לפי מיטב המסורת הוורהולית, ואת התפקיד הזה היא ממלאת יפה מאוד.

* הסרט "ניקו אייקון" משודר בערוץ 8, ביום שלישי (8 בינואר) בשעה 23:00