פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זורה שמאל בעיניים

      התעצבנתם מהורדת הספרון של השמאל הלאומי ממדפי צומת ספרים? אודי הירש חושב שגם אתם בלעתם פיתיון שהציב לכם קמפיין בחירות ערמומי במיוחד

      כל עורך באתר אינטרנט, ובמדיות אחרות, משתמש מדי יום בידע שצבר על ההתניות הפבלוביות של לקוחותיו. זה לא נעים, זה מניפולטיבי, אבל זה חלק מהמקצוע. לאורך השנים אתה לומד שניסוח מדויק של הכותרת ובחירת התמונה הנכונה תמשוך לאייטם את האנשים הסקרנים בבית. אתה זורק את הפיתיון והם יבלעו אותו. אתה חושב שאילפת את הצרכן, בעוד בעצם הוא זה שאילף אותך. הרבה עיתונאים ועורכים, שנכנסו למקצוע הרומנטי כדי לצוד סיפורים מרעישים, נהפכו ברבות הזמן לדייגים ציניקנים של צופים, קוראים או גולשים.

      אלדד יניב הצטייר במשך שנים כאחד מאותם דייגים: עיתונאי לשעבר שהיה לעורך דין ובעיקר ליועץ פוליטי, שבוחש מאחורי הקלעים, מבין בתקשורת ומשיג ללקוחותיו – או לפוליטיקאים שהוא מייצג – את התוצאה הרצויה. כשנשאל על ידי כתב "דה מרקר" לפני כארבע שנים אם יש לו מוטו בחיים, ענה: "אני מאמין שהניצחון הוא תכלית הכל".

      לכן, הספרון שכתב בצוותא עם שמואל הספרי, "השמאל הלאומי", היה צעד מעט מפתיע בקריירה שלו. לפתע התברר שלאיש יש עקרונות, שהוא חותר ל"חברת מופת", שהוא מתנגד לקפיטליזם חזירי. אלא שהסגנון שבו נוסח המסמך, שהיה רווי בעלבונות בוטים לכל עבר – למתנחלים, לימין, לשמאל הלא לאומי ובייחוד למשתמטים – העלה את החשד שיניב ממשיך להתל בתקשורת ובנו. שהוא יודע בדיוק איך למשוך את תשומת לבנו. אירועי הימים האחרונים מבהירים שהוא אכן לא חדל ממנהגו להציב לנו פיתיונות.

      גילוי נאות: מדובר בספין

      זה התחיל ביום שישי, בכתבה במוסף השבת של ידיעות אחרונות, שבה סיפר גדי טאוב על התארגנות השמאל הלאומי בשטח. ארבעה צעירים פוטוגניים במיוחד, שהשתכנעו בנחיצות התנועה ועושים לה נפשות, הצטלמו בפוזה לאומית. חלקם היו פעם בשמאל הרדיקלי, אבל בעופרת יצוקה הם בעצם גילו שלפעמים מלחמות זה אחלה. אחד מהם לא שירת בצבא, אבל למה לתת לעקרונות היסוד לבלבל אותנו. טאוב הוא פעיל בתנועה ואף חתום על תגובה למניפסט של יניב והספרי בסוף הספרון, רק שצמד המילים "גילוי נאות" מכשיר הרי כל שרץ. המצביע הפוטנציאלי רשם לעצמו לעקוב אחרי החבר'ה הנחמדים, שבדבריהם מהדהדים הקיטורים משיחות הסלון שלו ביום שישי: הם לא אוהבים מתנחלים וגם לא מתים על ערבים, כמו כולם. הפיתיון הראשון הונח.

      הפיתיון השני הונח ברשת צומת ספרים: מניפסט התנועה נמכר שם בשווי שקל אחד, בליווי דגלון קטן של ישראל. נמכר אמרנו? ניתן כמעט בחינם. הספר גדוש בהשמצות וגידופים כלפי המתנחלים, שמצדם מעולם לא נודעו במתינות או באיפוק. ההתניה הפבלובית שלהם היא לצעוק, והם צעקו. ההתניה הפבלובית של רשתות מסחריות היא לחשוש לשורת הרווח, אז צומת ספרים חדלה מלמכור את הספרון. וכשהתקשורת שומעת את המילים "צנזורה", "ספרים", "מתנחלים" ו"שמאלנים", היא מבינה שיש סיפור.

      הסיפור מתפוצץ. שולמית אלוני, שהספרון משמיץ שמאלנים ישנים כמוה, אומרת שישראל הופכת למדינה פשיסטית ואנטי דמוקרטית. יניב נכנס במתנחלים. הניו יורק טיימס מדווח על צנזורה פוליטית בישראל. נפתחות קבוצות בפייסבוק שקוראות להחרים את צומת ספרים. עצומה באקדמיה יוצאת נגד הרשת. הכל נעשה על רקע יום השואה. במקום שבו שורפים ספרים וגו', אתם יודעים. אף אחד לא טורח לשאול מה היה קורה אילו צומת ספרים היתה מחלקת ספרון (סליחה, מוכרת בשקל) בהוצאת מועצת יש"ע שטוען כי השמאל הורס את המדינה. יניב יכול לרשום לעצמו רווח פוליטי גבוה פי כמה מאשר היה משיג לו מכר 100 אלף עותקים.

      מרגישים שינוי באוויר

      התומכים, המתנגדים והרשת כלואים כולם בהתניות הפבלוביות שלהם, בלי להבחין שהם משמשים כלי בתעמולת בחירות של תנועה שמוכרת חזון אוטופי ולא ניתן למימוש. השמאל הלאומי אולי מתנגד לקפיטליזם החזירי של שינוי, אבל הוא פועל בדיוק כמו התנועה ההיא של טומי לפיד: מסמן אויב – החרדים במקרה ההוא, המתנחלים והמשתמטים הפעם; מקיף בעיגול קהל יעד מתוסכל, שאינו מוצא תשובה במערכת הפוליטית הנוכחית – המעמד הבינוני בשינוי, מצביעי עבודה, מרצ וקדימה לא מרוצים הפעם – ומוכר פנטזיות. האויב המסומן לא מסוגל להתאפק ומתרעם; הבוחרים הפוטנציאלים מתמלאים בזעם ושמים את הפתק הנכון בקלפי, כי כולם רוצים להאמין שאפשר לשנות את העולם ואת הפוליטיקה הרקובה. במקרה או שלא, למנהיג המפלגה ב"פולישוק" של הספרי קראו חומי שליט, וגילם אותה חברו הטוב ביותר של טומי לפיד, אמנון דנקנר. ליועץ התוכן של הסדרה, אגב, קראו אלדד יניב.

      הבעיה היא שהמציאות הישראלית איננה סדרה בדיונית. כשתנועות הדמה הללו מגיעות לכנסת, או לממשלה, הן קופצות ראש, כמו כולם, לביצה הדלוחה של המערכת הפוליטית. הן מתפשרות כי הן חייבות להתפשר, הן עושות קומבינות כי רק ככה שורדים, הן לא מצליחות להקים פה "חברת מופת" כי זו סתם סיסמה. הבוחרים המאוכזבים מענישים אותן והן נמחקות מהמפה. במחשבה שנייה, אולי הגורל של השמאל הלאומי יהיה שונה, כי ספק אם יש בסביבה דייג מוכשר יותר מהאיש שעומד מאחוריה.