בן כלבה

"כלב". מילה שאצל רובנו מעוררת קונוטאציה ראשונית של נאמנות, מסירות ואהבה נצחית ונטולת תנאים - כל אותן תכונות נדירות שאנו שואפים תמיד למצוא בסביבתנו הקרובה, במיוחד בבני הזוג שאיתם נבקש לחלוק את שארית ימינו.

שנפתח את זה עוד קצת? חכו רגע, נסו לחילופין "כלב" - זוהמה, שוטטות, נוודות, התרפסות, קבלת הגורל האכזר בהכנעה, מסכנות ולפעמים גם רשעות. את האלמנטים הללו לא צריך אפילו לחפש אצל בני המין האנושי. בניגוד לתכונות הרומנטיות והמפתות שהוזכרו למעלה, המושגים האלה רחוקים מלהיות אוטופיים, הם מוחשיים ונמצאים כמעט בכל מקום בקרבנו.

בעיני הסופר והדיפלומט הארגנטינאי הקטור טיסון, חייו של האדם אינם שונים מחיי כלב, אולי אפילו נחותים מהם. כך, לפחות, על פי ספרו "יופיו של העולם", שראה אור לאחרונה בסדרת "ליברו" של "כתר" ובתרגומה המצוין של רינת שניידובר. כוורן ביישן מתאהב בלאורה, צעירה כפרית עגלגלה ומנומשת שפותחת לו את הדלת בבית הוריה, אליו הוא מגיע כדי למכור דבש. בגיל צעיר, בלי לדעת יותר מדי על רזי העולם, הם מתחתנים, אך כעבור זמן מה קורה הגרוע מכל ואולי גם הבלתי נמנע – היא נוטשת אותו ובורחת עם גבר אחר. בצר לו, הוא יוצא למסע רב-שנים של חיפוש עצמי שממצאיו ממנו, אפעס, לא כל כך אופטימיים.

"כל האצבעות המאשימות יופנו אלי כי כמו שאמי תמיד אמרה, הדרך הכי טובה להיפטר מכלב היא להאשים אותו בכלבת". אלה הן שורותיו הראשונות של מכתב הווידוי שעמו נפתח הספר, אותו מלווה, כאמור, מוטיב הכלב עד סופו. טיסון אינו מתבייש להשוות בין הבדידות, האומללות והדחייה של ההולך על ארבע לרפיסות ולחוסר האונים של ההולך על שתיים. למעשה, לכלב יש תכונה חיובית אחת ביחס לאדם: הוא כביכול נטול מודעות ולכן האמונה שפעם עוד יהיה טוב יותר אינה מנת חלקו. האמנם נטול מודעות? אולי אנחנו, האנשים, הם הטיפשים חסרי ההבנה? הרי אנחנו אלה שתמיד חושבים שנמצא את הגאולה, ממציאים לעצמנו מושא תפילות הקרוי "אלוהים" ותולים בו את תקוות השווא שלנו.

טיסון לא נסחף אל מחוזות תיאולוגיים ערטילאיים וקשים להסבר כשהוא עוסק באמונה המופרכת באלוהים. הסיפור המרשים שהוא רוקם משלב את כל מרכיבי הבריאה – הפרחים, הזוחלים, הבהמות, מזג האוויר והאדם. אלא שכל אלה הם רק חפצים שיצר בוראנו, חפצים אותם קישט בתכונות כמו הפכפכות, קנאה, בוגדנות, הרס עצמי ויצר בריחה. יש אלוהים, אומר טיסון, אבל נגיד זאת כל – הוא לא משהו (עמוד 123): "הכל דוהר אל האין, אך האין הוא אלוהים, אלוהים הוא הקץ של חיינו... הרעב יהיה קיים תמיד, כי הרעב האמיתי הוא אלוהים".

"יופיו של העולם" מזכיר במידה מסוימת ספר אחר בסדרה, שתורגם בשנה שעברה – "מדונה של הרוצחים" של הקולומביאני פרננדו ואייחו. קווי הדמיון ברורים: העבר, שלא רק שאינו נמחה ואינו מוחל, אלא גם בונה את התשתית שמשמשת להריסת העתיד; הכלבים המשוטטים; האהבה הנכזבת שמובילה למוות רוחני; ומעל לכל – הסגנון הפיוטי יוצא הדופן והסוחף, שמכריח אותנו לחטט בנבכי הנפש ולעשות חשבון נוקב, לא רק עם הגיבור אלא גם עם עצמנו.

הסגנון של טיסון הוא המפתח, כי אם הכל רע, מדוע שבכל זאת נקרא את "יופיו של העולם"? משום שטיסון ניחן ביכולת שרטוט מדויקת של המציאות שאותה הוא מבקש להציג בפנינו. הוא מינימליסט אבל באותה נשימה גם פרפקציוניסט. הוא אולי לא מפליג בפרטים, אבל כשהוא כבר מתעכב, הוא מעניק לכל סצנה, דיאלוג או נוף בספר גימור מושלם. את התוכן הכבד הוא עוטף בציפוי קל יותר ובסיפור קולח שלא מאפשר לשקוע בדיכאון – מעין רשת ביטחון שמונעת מאיתנו להניח את הספר בצד. גם אם לא תסכימו לתובנות ב"יופיו של העולם", בוודאי שלא תישארו אדישים אליו. רוב הסיכויים שגם תאהבו אותו.