מה שהילדים אוהבים

אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתן של קוקורוזי. לרגעים אני אוהב את האלבום החדש שלהן, "Grey Oceans", ובזמנים אחרים אני מרגיש שהן ניסו לעשות משהו שנאבד בתרגום מהראש שלהן, דרך הרצון להיות שונות, ועד לראש שלי. הן כבר מזמן לא היפיות של פולק, אף פעם לא היו באמת ילדות היפ-הופ ובטח שלא טכנואידיות. חשבתי שאולי הבי-סייד הבהחלט יפה הזה, שיצא ממש עכשיו בצמוד לסינגל "Lemonade", יצליח להסביר לי דבר או שניים, אך לא כך קרה.

אם עד היום לא שמתם לב למלודיות המדהימות שמתחבאות מאחורי כל ההיס והרעש שמגיעים בילט-אין באלבומים של אריאל פינק, אז אתם כנראה חרשים. באלבום החדש שלו, "Before Today", אריאל פינק התחשב בכולם - גם באלו שתמיד הבינו וגם באלו שיבינו רק עכשיו - ניקה הכל והדהים עם רגעים מיוחדים כמו השיר הנ"ל.

עוד שבוע, עוד שיר שבו בנות רוצות להתבכיין על בנים אבל מעדיפות לשחק אותה קשוחות. משום מה, אני לוקח את הקטעים האלו באופן אישי למדי.

אחת לכמה שנים העולם מחליט שאיזושהי להקה היא החשובה ביותר מבין הלהקות שהיו שם כשכל הפוסט-Pאנק הזה התחיל. פעם זה גאנג אוף פור, פעם ג'וי דיוויז'ן ופעם הפול. עכשיו כולם מנסים לטעון שאלו דווקא Liliput / Kleenex שראויים לכבוד הגדול ביותר - ככה, פתאום. אני לא באתי להכתיר, כולם היו אבותיי, וכל מה שיש לעשות הוא פשוט ליהנות מההדים - כמו למשל מהקאבר המוצלח והכיפי הזה של דירהוף לליליפוט.

החדש והשני של האינדליקטס יצא סוף סוף ובניגוד לבכורה, שכללה או שירים ממש גרועים או שירים ממש מבריקים, עוד לא גיליתי בו אף רגע קיצוני - לכאן או לכאן. להגנת האינדליקטס יאמר שעוד לא באמת הספקתי לתת לריליס את הכבוד שמגיע לו, ובגלל זה רק השיר הזה תפס אותי - כנראה בזכות השורה "את לא לוקחת מספיק מהכדורים האלו/ את יודעת שאת חכמה מדי בכדי להיות חולת נפש".

ההולד סטדי ממשיכים לזרוק עלינו ביחידות את השירים המצוינים של "Heaven Is Whenever"', האלבום שכולכם צריכים לצפות לו יותר מלכל דבר אחר.

ארב סטראפ, שהם בעצם איידן מופט ומלקולם מידלטון, התפרקו ב-2006 אבל חזרו היום רק בכדי להקליט את הקטע המצוין הזה, שאמור לקדם איזו אריזה מיוחדת של האלבומים שלהם ולהכניס להם עוד כמה דולרים בכדי שיהיה להם כסף לזונות, אלכוהול, סמים ולמה שלא עושים בימינו בסקוטלנד. מה שבאמת מדהים זו הדוגמא האישית שמופט משפריץ לכל כיוון – אחרי שנים רבות של הרס עצמי, הוא עדיין חד מספיק בכדי לכתוב שורות כמו "מישהו סיפר בדיחה שלא הייתי אמור להבין/ אז העמדתי פנים שזה עף לי מעל הראש/ ניסיתי לא להראות מתעניין/ אך הבדיחה היא עליהם/ הם לא יודעים שאני קורא את היומנים שלהם".

מייטס אוף סטייטס לקחו את "לורה" של הגירלס - כנראה אחד מהשירים הכי יפים בעולם - הגבירו את הקצב והפכו את הליריקס לברורים כבר מההאזנה הראשנוה. התוצר לא מגרד את הקרסוליים של המקור, אבל איכשהו עדיין נשמע פיצוץ.

אחרי שבלוגרים, עיתונאים וילדים בכל העולם המתוקן רבו ביניהם אם הז'אנר הפסאודו-חדש שבראשו עומדים נאון אינדיאן ו-Washed Out נקרא "גלו-פיי" או "צ'יל-ווייב", הגיעה חנות המוזיקה של אייטיונס וסגרה את הסיפור כשהיא פתחה קטגוריה בשם "צ'יל ווייב" ואפילו לא הכניסה את "גלו-פיי" בתגיות שאמורות להקל על החיפוש. מסתבר שהיום אפל גם קובעים לנו מה השם של מה שאנחנו שומעים.

כבר יומיים שאני לא עוזב צמד שירים שדלפו מתוך "This Is Happening", האלבום החדש של ג'יימס מרפי ו-LCD Soundsystem (בלי קשר לסינגל המעולה ששמענו כאן כבר) ודבוק לחלוטין ל-"I Can Change" המדהים, שכמו שמביני עניין אמרו, מזכיר למדי את האווירה של OMD.

אך פתאום, ממש בעת כתיבת שורות אלו, דולף לו אל קורא ה-RSS שלי האלבום המלא ולגמרי מבלבל אותי. אני רוצה לשים משהו ממנו, אבל מרגיש שבשביל לבחור קטע אני צריך להכיר את כולו לפחות כמו את "I Can Change" שהזכרתי מספר שורות למעלה. אז בעצם, למה לא לשים את מה שאני כבר מכיר? שבוע הבא נכניס עוד קטע למיקס, אחרי שנחקור יותר את האלבום.

אלסקה אין ווינטר הצליח להחדיר את אווירת היורוטראש שלו גם אל Body Language והפעם ביירות לא בסביבה בכדי לגרום לו להיראות איכותי. למרות הכל, זה לא רע כמו שזה נשמע.

"שורטי אומרת שאני נראה כמו הבחור הזה מהפסיון של ישו/ ג'זס קרייסט". האמת גם לי אומרים את זה, אבל מדגישים את העובדה שאני נקי יותר, אופנתי יותר ובאופן כללי מוצלח יותר.

ה-KKK הם לא אנשים טובים. אפילו ווילי די יודע את זה, והוא שחור מלפני תקופת אובמה - מה שאומר שהוא לא יודע עוד הרבה דברים אחרים. המבוגרים הלבנים מצד שני, יודעים דבר או שניים, והם אוהבים את ווילי די. הם הכניסו אותו לפינה שלהם ומוכנים לתמוך במאבק שלו, אפילו שהוא התרחש אי שם ב-1989.

חיבור מפתיע מספר אחת: דן דיקון, האיש שעושה את הבלגן הכי מרענן במוזיקה של שנות ה-2000, לוקח את הרכרוכיות המאורגנת למדי של אוון פאלט (לשעבר, פיינל פנטזי) ועושה בה מה שבא לו.

חיבור מפתיע מספר שתיים: פנת'ה הנסיך, איש שעושה טכנו שאפילו היפסטרים אוהבים, בונה מחדש את "Life Magazine" של קולד קייב, ההרכב המרכזי שהיה פעם הצדדי של קארלי מקאלרוי משיו שיו. על הנייר, זה לא ממש תמוה - הנסיך כבר פזל לאינדי כשעשה שיר עם פנדה בר - אבל הדב הזה פלרטטן לא קטן וידו בכל, ולכן החיבור עם משהו סגור יותר ומוכר פחות כמו קולד קייב כל כך מעניין.

טוב, אז לא התאפקתי והכנסתי עוד שיר מ-"This Is Happening". אני לא יודע אם מדובר בקטע הכי טוב באלבום - בינתיים, כל קטע נשמע לי טוב יותר מהקודם לו, ואני נשאר בעמדתי הגורסת כי צריך לקחת את הזמן. וכן, עדיין ייכנס שיר נוסף גם שבוע הבא. סך הכל, אתם יודעים, ג'יימס מרפי.