פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להתראות היטלר

      מה עבר על סכנדר קובטי, איפה העתיד של הקולנוע הישראלי ולמה השואה זה הרבה יותר מנאצים – לסטפן ארנדט, המפיק של "סרט לבן" ו"להתראות לנין", יש תשובות. ראיון

      "ביום שבו נכנסתי לתעשיית הקולנוע, הצבתי לעצמי כלל אחד – רק לא לעשות סרט עם נאצים", אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות איש הקולנוע הגרמני סטפן ארנדט, אחד המפיקים הבולטים באירופה בשני העשורים האחרונים, שהגיע השבוע לארץ כאורח לשכת המסחר והתעשייה ישראל-גרמניה. רבים מעמיתיו של ארנדט בהוליווד ובאירופה דווקא נוהגים להציג דמויות של נאצים בהפקותיהם, אבל הוא מתנגד למהלך האמנותי הזה.

      "קולנוען שמשתמש בנאצים עושה לעצמו חיים קלים", הכריז ארנדט, שבאורח מקרה הזדמן לו להגיע לכאן דווקא בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. "אחרי הכל, שימוש שכזה מבהיר מיידית לצופים את החלוקה בין טובים לרעים וגם סוחט מהם רגשות עזים. כך, למשל, בגרמניה הופצה עכשיו דרמה על הפקת 'היהודי זיס', הסרט הנאצי המפורסם מכולם, ואמנם היא מצליחה לעורר הרבה רעש, אבל מדובר בסך הכל בקריקטורה זולה ונצלנית. אני מתנגד לקריקטורות ישירות שכאלה – לדעתי, הדרך היחידה לדון במלחמת העולם היא בצורה שמאתגרת את הקהל. כלומר, סרטים שמאלצים אותו לחשוב ולא סתם מנפנפים בפניו בצלבי קרס".

      בהתאם לזאת, הפיק ארנדט בשנה שעברה את "סרט לבן", דרמה אלגורית של מיכאל האנקה המציגה את סיפורו של כפר גרמני בערב מלחמת העולם הראשונה כדי לתאר כיצד נזרעה במדינה האלימות שנבטה במלחמה השנייה וברייך השלישי. כיאה לתפיסת העולם של האנקה ושל המפיק שלו, זהו סרט תובעני מכל הבחינות – הוא צולם בשחור לבן ומתפרש על פני שעתיים וחצי, והסיפור שלו הוא כתב חידה שעל הצופה לפענח בכוחות עצמו. למרות כל זה, בנוסף לשלל פרסים ולהתפעמות תקשורתית, זכה "סרט לבן" בהצלחה מסחרית מפתיעה, וגם בארץ הוא ממלא אולמות מאז שהופץ בשלהי ינואר האחרון.

      מתוך הסרט סרט לבן (imdb)
      "מעיד על כך שהקהל חכם מכפי שנהוג לחשוב". מתוך "סרט לבן" (צילום: IMDB)

      "הפופולריות של 'סרט לבן' מעידה על כך שהקהל חכם הרבה יותר מכפי שתעשיית הקולנוע נוטה לחשוב", אומר ארנדט. "דבר בסרט לא נאמר ישירות, ובכל זאת כמעט כל מי שראה אותו מבין בדיוק במה הוא עוסק. הזדמן לי להיות נוכח בהקרנות רבות מסביב לעולם של המשל הקולנועי הזה, ובכל פעם שאני משוחח עם הקהל אני מגלה כי הנמשל תמיד מובן באותה צורה ובאותה עוצמה. 'סרט לבן' הוכיח לי בפעם הראשונה כי אפשר ליצור סרט מושלם, וחשוב מכך, שמותר להעז לעשות מה שרוצים, כל עוד שיש סיבה טובה לכך. בתחילה, המפיצים כל כך נבהלו מהפרויקט הזה, שהם חייבו אותנו להסכים לכך שערוצי הטלוויזיה יצבעו את הסרט השחור-לבן לפני שידורו במסך הקטן. מובן שלאחר ההצלחה, אף אחד כבר לא חושב להתעלל בנו כך".

      מאז החל לפעול בתחילת שנות התשעים, כבר הפיק ארנדט להיטים עטורי פרסים, ובראשם "ראן, לולה, ראן" ו"להתראות לנין", אבל "סרט לבן" שבר את כל השיאים הגבוהים מלכתחילה שהמפיק הציב בעבר. בין השאר, הוא זכה בדקל הזהב, בגלובוס הזהב ובפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע, וגם היה מועמד לשני פרסי אוסקר – בקטגוריית הצילום ובקטגוריית הסרט הזר, שבה היה מועמד לצד "עג'מי".

      "האוסקר השנה היה משחק מכור", מכריז ארנדט. "לכולם היה ברור ש'הסוד שבעיניים' הארגנטינאי יזכה. הסרט עצמו היה הרבה יותר קל לעיכול מארבעת המועמדים המצוינים האחרים, והבמאי שלו, חואן חוסה קמפנלה, יושב בהוליווד ומביים לטלוויזיה האמריקאית, כך שהיו לו את הקשרים הנכונים. בכל מקרה, לפחות למדתי מהחוויה הזו על הפוליטיקה של האקדמיה האמריקאית. אגב, באופן אישי, לא הייתי נותן את הפסלון ל'סרט לבן' אלא דווקא ל'נביא', שהוא יצירת פאר נדירה".

      ירון שני וסכנדר קובטי (GettyImages)
      "האמירה נפלטה לקובטי בשעת לחץ עצום". סכנדר קובטי וירון שני (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בימים שלפני הטקס שהה ארנדט בלוס אנג'לס לצד סכנדר קובטי, שביים את "עג'מי"' עם ירון שני, והיה לידו גם כשהקולנוען הצהיר על כך שאינו מייצג את ישראל. "הבנתי שהאמירה הזו עלתה לקובטי ברצח אופי, וחשוב לי מאוד לסנגר עליו", אומר ארנדט. "זו היתה אמירה טיפשית בעיניי, אבל צריך לזכור שהיא נפלטה לקובטי בשעה של לחץ עצום. תאמינו לי, לא פשוט להיות מועמד לאוסקר, בטח לא על סרט שאתה עובד עליו במשך כשבע שנים, בטח לא כשאתה צריך לשאת את השותף שלך במשך כל הזמן הזה. אני מציע לכל מי שתוקפים את קובטי לעצור רגע ולחשוב – האם בערב הגדול והמרגש בחייכם הייתם מצליחים להימנע מטעויות?"

      למרות ההפסד של "עג'מי", משוכנע ארנדט כי מצבו של הקולנוע הישראלי מזהיר – "הנוכחות של הקולנוע הזה בפסטיבלים העולמיים היא פשוט מדהימה", מצהיר ארנדט. "נכון, נראה שלא תהיה השנה נציגות ישראלית בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, אבל צריך לקחת את זה בפרופורציה – גם לגרמניה בדרך כלל אין נציגות בתחרות. הבעיה היחידה של הקולנוע הכחול-לבן היא שאינו שאפתני מספיק. הייתי שמח, למשל, לראות גרסה ציונית של 'להתראות לנין'. כלומר, סרט שיעקוב אחרי ההיסטוריה של המדינה במשך עשרות שנים. הצרה היא שפרויקטים כאלה דורשים סכומים שאין בהישג ידם של המפיקים הישראלים, והם יזדקקו לעזרה חיצונית כדי להרים אותם. חבל שארצות הברית מגדירה את עצמה כידידה הגדולה ביותר של ישראל, אבל הוליווד עצמה כמעט ואינה מסייעת לה".

      לעומת זאת, ארנדט מעוניין לשתף פעולה עם קולנוענים ישראלים, ובמהלך ביקורו כאן נפגש עם רבים מן המפיקים הבולטים במדינה. בעבר כבר הפיק ארדנט סרט שצולם בארץ – "חיי אהבה", עיבוד גרמני-ישראלי לרומן של צרויה שלו – והחוויה הותירה בו חותם חיובי. "חששתי שכגרמני נוצרי ארגיש כאן לא בנוח, אבל ההפך היה נכון", הוא מגלה. "ההנאה שלי מהשהות כאן היתה כה גדולה, שבשלב מסוים אשתי אמרה לי 'תפסיק כבר להתקשר אליי ולספר לי כמה אתה נהנה בישראל, אני מתחילה לקנא'".

      סטפן ארנדט, מריה שרדר וצרויה שלו בפסטיבל רומא, 2007 (GettyImages , Pascal Le Segretain)
      "מצבו של הקולנוע הישראלי מזהיר". ארנדט עם צרויה שלו ועם מריה שרדר (במרכז), במאית "חיי אהבה". (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ארנדט עמל עתה על הפקת סרטיהם החדשים של וולפגנג בקר ("להתראות לנין") וטום טיקוור ("ראן, לולה, ראן"), שניים מהיוצרים הבולטים במולדתו, שהוא משתף עמם פעולה מאז תחילת דרכם. גם במקרה זה הוא סבור כי שיתוף הפעולה יניב פירות. "אני חושב שסוד ההצלחה של חברת ההפקה שלנו, 'X Filme', הוא שאנחנו ממוקדים מאוד ובוחרים תסריטים שידברו הן לקהל הגרמני והן לקהל הבינלאומי. 'להתראות לנין', למשל, הוא בעצם שני סרטים שונים – הגרמנים ראו בו סרט על התפרקותה של מזרח גרמניה, ושאר העולם ראה בו סרט על מה שבן מוכן לעשות למען אמו. בעצם, עכשיו אני מבין שיחסי הורים-ילדים עומדים גם במרכז 'סרט לבן', וזהו למעשה הנושא שחוזר על עצמו שוב ושוב כמעט בכל אחת מהפקותיי. אולי אני צריך לברר לעצמי את המשמעות של זה".

      לאחר האמירה הזו צוחק ארנדט בקול רם, טופח על ראשו ומבקש לצאת מלובי המלון שבו אנו יושבים כדי לעשן סיגריה בחוץ. את הרגעים האחרונים של השיחה הוא מנצל כדי להיזכר בכישלון הצורב ביותר שלו ולהכות על חטא – "אמנם נשבעתי להתרחק מן הייצוגים הקולנועיים של הנאצים, אבל בכל זאת חרגתי ממנהגי פעם אחת. זה קרה ב-2007, כשעמיתי הוותיק דני לוי הגיש בפניי קומדיה בכיכובו של היטלר בשם 'Mein Fuhrer'. הסכמתי להושיט לו יד, מפני שסיקרן אותי לגלות כיצד יהודי מתמודד עם הנושא הזה, ולראות מה יוליד המפגש בין ההומור היהודי המפורסם ולין היטלר. ובכן, הוא הוליד אסון, והבנתי שיש דברים שמוטב לא להשתעשע בהם. אמרו לי שהסרט לא הוצג בישראל, וטוב שכך".

      מתוך הסרט סרט לבן (imdb)
      כרגיל אצל ארנדט, עוסק גם ביחסי הורים וילדים. מתוך "סרט לבן" (צילום: IMDB)

      עם זאת, הביקור הנוכחי בישראל עורר בארנדט רצון להפיק סרט שיעסוק בשואה, והפעם בצורה רצינית. "סיירתי ביד ושם לראשונה בחיי, והדבר האיר את עיניי", הוא חושף. "גיליתי שגם אחרי כל השנים הללו, נשאר עוד המון מה לספר על השואה. הופתעתי גם מכמות הצעירים שהיו במקום, מה שמלמד כי יש גם עניין רב של הקהל בנושא. כל זה גרם לי לפתח מחשבות על הפקת סרט שידון בגורל העם היהודי, אבל כרגיל אצלי, לא יהיו בו דמויות של נאצים. אחרי הכל, כפי שהוכיח 'סרט לבן', הסיפור של מלחמת העולם השנייה גדול בהרבה מהסיפור של התנועה הנאצית".