איזי ליסנינג

שנת 2002 מסתמנת כשנה חשובה בענף המו"לות. נדמה כי חשיבותה העליונה טמונה באישרור הסופי שהיא מנפיקה לסיומן של שנות התשעים העליזות, עשור שנפרש על פני יותר מעשר שנים, העטיר כתרי זהב חדשים על ראשם של נסיכים ונסיכות מקומיים, ובהתבססו על חזיון הסיפור הקצר שנגלה באזורנו, הוציא מן הכותב הישראלי הסטנדרטי את מיטב החאפ-לאפ הישראלי הגלום בו – האקזוטיקה של ההספק, כתיבת ספרות בזמן שיא. פלא פלאים שלא חשבו על זה פה לפני כן. כך קרה שבמיטב המסורת, הצליחה החוויה הישראלית לקחת דבר קטן וטוב כמו ריימונד קארבר, הוד רוממותו תנצב"ה, וביישומה של אפליה רטרואקטיבית מתקנת, להפוך אותו לדבר תפלצתי ונורא.

אך אלו הן חדשות יום האתמול, ובהסתמך על גרף העבודה של הוצאות הספרים לשנה הקרובה, כפי שהתפרסם במרוצת השבוע החולף, ניכר שיש ריח של שינוי באוויר, או לפחות רצון לשינוי, ואפילו הסימבוליקה לצידנו בימים אלה, עת סיים משה רון לתרגם את מילותיו האחרונות של יציר כפיו שחסרו בשפת הקודש במסגרת אסופת הסיפורים האחרונה בהחלט, "עוד סיפורים" (הספריה החדשה), וכנראה שרק עתה יוכלו מר קארבר וההייפ הים-תיכוני לנוח על משכבם בשלום.

ועל רקע הצומת המרכזית הזו, "ספרות עברית בתחילת המאה ה-21 לאן?", אבקש לדון בקצרה בספרו של מושיק סקאל (יליד 1976), "האי אני", זוכה הפרס לספר הביכורים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט 2001, ואבקש לעשות זאת דווקא משום שזכה לסימן מייחד מטעם הגוף הזה, דווקא משום שהוא רואה אור בהוצאה הגדולה והמוכרת בישראל (ידיעות אחרונות – ספרי חמד), דווקא משום שמושיק סקאל הוא בן דורי ואף בן גילי, דווקא משום שלא ליריית פתיחה כזו סבור אני שראוי לנו לצפות מהכותבים החדשים.

שישה גיבורים, המתגוררים בפריז ומדברים עברית טבעית, מתפקדים אך בעיקר אינם מתפקדים ב"האי אני". לינה האובססיבית וחברת הילדות שלה פטריסיה השוכבת על ערש דווי, מישל, בנה יחידה ההומוסקסואל של פטריסיה, החבר שלו ז'אן, סטפאן, אחיה החשפן של לינה, ואנטואן, החבר של לינה. שרשרת האירועים ניצתת בביקור של סטאפן אצל מישל לפי בקשתה של לינה, נמשכת במכתבים חושפניים ששולח ז'אן לסטפאן ובצלצולי טלפון מסתוריים מאמה המתה של פטריסיה, מאיצה כאשר מישל בוגד בז'אן, לינה פוגשת את אנטואן, ופטריסיה חשה את תחילתו של העולם הבא, ומסתיימת בהתאבדות, בפרידה ובמוות.

בקיצור ולעניין - הספר לא מצא חן בעיני. הוא שב והציג בפני, כהמשכו של אותו חולי שרווח בשנות התשעים, את כל מה שמעיב לעתים על הספרות העברית של העת האחרונה - הדיכוטומיה הנוראית שנכפית בכוח של ממש על דואליזם התוכן והצורה שבאמנות, ולמעשה את העדפתה הגורפת של הצורה על פני התוכן. ככלל, נדמה שכל מי שתרם איזו תרומה לספר, גדולה כקטנה, מהכותב ועד אחרון המפרגנים, הרבה להתייחס לאסתטיקה המורכבת של הרומן; דורי מנור כתב בדש על "לשונו העשירה של הספר, המדויקת עד להפליא, וסגנונו הרהוט ורב ההשראה" וכי "הספר הוא עז מבע, עדין ומרגש", ואילו סקאל עצמו בראיון ל"העיר" הודה כי "השפה מאוד חשובה לי. פרוזה טובה באמת הופכת לדרגה של שירה... זו התעסקות ביופי ובזה אני מנסה לעסוק".

וסקאל אכן עוסק ביופי. ואולי רק ביופי. היופי שאליו מתכוון סקאל תורגם על ידו לפרוזה מקוטעת המועברת בצורת רצף של דיאלוגים, שיחות טלפון, חליפת מכתבים וסונטה אחת, הכתובים בלשון בהירה ומנוסחת לעילא. אין מה לומר, יופי אכן יודע סקאל לייצר, ובאיכות גבוהה, אך זהו החלק הפשוט יותר שבכתיבה הספרותית. מאחורי הברק לא קיים דבר. כמו גופה שהולבשה במשובחים שבמחלצותיה. אין מרקם. אין תנועה. אין רבדים. אין סיפור. על מה הסיפור? מה רוצה לומר סקאל על העולם? שאנשים חולים מתים? שאנשים מעורערים מתאבדים? שאנשים בודדים לבן-זוג מצפים? שזוגות מכל מיני סיבות נפרדים? שבפריז ובתל אביב ניתן למצוא אנשים דומים?

ובכל זאת מנמקים השופטים: "באמצעות דיאלוגים מלוטשים, מוטלים האנטי-גיבורים של הספר אל תוך סבך קיומי של חוסר רצון או חוסר יכולת לפרוץ את מגבלות האופי הבסיסי ביותר של עצמם". זוהי כותרת מפוצצת שמעשה יומרני יהיה זה לנסות ולהצדיקה דרך כתיבתה של נובלה אוורירית. ויותר משזו נובלה אוורירית, זהו רומן אווירה, יצירה שמנסה לכפות על קוראיה סיטואציות מטרידות ותחושות קשות ללא כל צידוק אמנותי ובאמינות נמוכה. איזי ליסנינג אקזיסטנציאליסטי.