פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא גרוב ולא נעליים

      גרוב ארמדה מנסים להיות מעודכנים אבל תמיד ייתקעו בניינטיז, והמחווה של דיוויד ברן ופטבוי סלים לאימלדה מרקוס היא רק מחזמר על רד-בול

      כשגרוב ארמדה התחילו את דרכם, עוד לא היה דבר כזה "היפסטרים". מקסימום קראו להם שנקינאים. אבל למרות שהם לנצח יהיו מזוהים עם סוף הניינטיז, בזכות להיטים כמו "At The River" ו- "I See You Baby", הם ממשיכים לנסות ולהתעדכן. הם נגעו לאורך השנים בלא מעט טרנדים מתחלפים שפקדו את רחבות הריקודים, ומפעם לפעם אפילו יצא להם משהו טוב, כמו "(Song 4 Mutya (Out of Control" המגניב שהם רקחו לפני שלוש שנים לפליטת השוגאבייבס מוטיה בואנה.

      אבל הפעם הצמד הבריטי השתדל יותר מדי. לאלבום האולפן החדש שלהם, "Black Light", השישי במספר, הם בחרו שורה של כוכבנים אופנתיים, צעירים ומוחצנים מכל קצוות תבל: מלונדון הם הביאו את הזמרת האובר-אקספרסיבית Saintsaviour ואת צמד האלקטרופופ Fenech-Soler; מניו יורק את ג'סיקה לאראבי, הסולנית של צמד הרוקנרול She Keeps Bees ומעין Cat Power צעירה ומאוסטרליה את ניק ליטלמור, הסולן הטווסי של צמד האלקטרו-פופ Empire of the Sun, ה-MGMT האוסטרליים והאלו מהפרסומת של קסטרו.

      גרוב ארמאדה (יח"צ , Tom Bunning)
      אז מה, יוצאים לריף ראף ? גרוב ארמדה (צילום: יח"צ)

      בנוסף אליהם הביאו גרוב ארמדה לאולפן גם שני אורחים שקשה לדמיין הבדל יותר מהותי ביניהם: מצד אחד, וויל יאנג – זוכה "כוכב נולד" הבריטי ההומו מתחילת העשור – ומצד שני בריאן פרי הקשיש הסקסי-אלגנטי, סולן רוקסי מיוזיק לשעבר. אחרי פליאה ראשונית, נזכרתי ששניהם זכו לייצוג באוסף מסדרת “Late Night Tales” של לייבל ההאוס הלונדוני אזולי, שגרוב ארמדה ערכו לפני שנתיים. השיר של וויל יאנג, “History”, שגם סוגר את האלבום, הוא מופת של האוס הומואי עם קריצה להמנון הסינתפופ האלמותי ”Why?” של ברונסקי ביט. באופן מפתיע זה אולי הקטע הטוב באלבום. דווקא השיר שמארח את בריאן פרי הגדול הוא משעמם להחריד.

      מובן שגרוב ארמדה לא הסתפקו רק בזמרים וזמרות אופנתיים אלא שינו את הסאונד שלהם בהתאם לרוח התקופה – כולל הצהרה של אנדי קאטו, מחצית הצמד, שהמוזיקה של MGMT השפיעה על האלבום החדש. התוצאה היא אלבום שנע בין אלקטרו-רוק ברוקלינאי גלאמי ומנצנץ (וטיפ-טיפה אגרסיבי בקטעים כמו “Warsaw”) לאלקטרו-פופ אייטיזי כמיטב אופנת הרטרו העכשווית (אלוהים, תקשיבו ל” Cards to Your Heart”), עם כמה סחרורים פסיכדליים שאי אפשר בלעדיהם בעידן ה-MGMT.

      עטיפת האלבום "Black Light" של גרוב ארמדה (יח"צ)
      הומו טווסי לצד אליל אינדי. עטיפת האלבום "Black Light" של גרוב ארמדה (צילום: יח"צ)

      מן הסתם יש פה כמה להיטים פוטנציאליים מהז'אנר של Bat for Lashes, כמו "I Won't Kneel" (שהפזמון שלו מזכיר באופן די מביך את להקת טקסס) ו“Paper Romance”, אבל זהו אלבום נטול כל ערך ממשי. לא שגרוב ארמדה היה אי פעם הרכב עם איזשהו תוכן או עומק, אבל לפחות בשנות התשעים הם היו רוח הזמן. היום הם סתם מנצלים את אשפיות האולפן שלהם כדי לקפוץ על העגלה של דור אחר.

      הישרדות הפיליפינים

      עוד כוכב מהסצינה האלקטרונית הבריטית של סוף הניינטיז הוא פטבוי סלים, שבין היתר דפק רמיקס סופר-אפקטיבי ל "I See You Baby" של גרוב ארמדה. עכשיו הוא חוזר בתור יד ימינו של דיויד ברן, סולן טוקינג הדז, בפרויקט החדש והפסיכי שלו. בשנים האחרונות נכנס ברן לאובססיה משונה לגבי אימלדה מרקוס הידועה לשימצה – אלמנתו של דיקטטור הפיליפינים, פרדיננד מרקוס, שניצלה עד הטיפה האחרונה את השלטון המושחת של בעלה הרודן, כפי שהעיד אוסף הנעליים שלה. ברן הוקסם מסיפור חייה של מרקוס, אותו הוא מכנה "סיפור נצחי על כוח, פוליטיקה וצרכים פסיכולוגיים".

      בעקבות הסיפור, בחר ברן לייצר יצירה מוזיקלית שתגולל את קורותיה של "פרפר הפלדה", כינוייה של מרקוס, מילדותה הענייה בטקלובן – בה שימשה לה האומנת אסטרלה קומפאס כמעין תחליף אם – דרך השתתפותה בתחרויות יופי, המעבר למנילה הבירה, הנישואים לפרדיננד מרקוס אחרי חיזור קצרצר מצדו, עליית בעלה לשלטון, השנים בין 65' ל-86' בהן עמדה בגאון לצד העריץ שלה והקיפה את עצמה במותרות מטורפות, ועד הפלתו של פרדיננד מרקוס והגליית המשפחה ממדינתה.

      דיוויד ביירן (GettyImages , Mike Lawrie)
      דיקטטוריות עושות לו את זה. דיוויד ברן (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אחד הדברים שהלהיבו את ברן במיוחד הוא הגילוי שאימלדה היתה חובבת דיסקו גדולה בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. הגילוי עזר לו להחליט להתרחק מהקונבנציה של מחזמר סטייל "אוויטה", ובמקומה לייצר מחזור שירים על חייה של אימלדה מרקוס בסגנון מועדוני. "הסיפור שמעניין אותי הוא לשאול מה מניע אדם בעל עוצמה – מה מפעיל אותו?", ניסח ברן את החזון שלו לגבי הפרויקט. "איך אנשים כאלה בונים את עצמם ואז ממציאים עצמם מחדש? חשבתי לעצמי שהיצירה הזאת תהיה מורכבת בעיקר ממוזיקת ריקודים קלאבית ושזה יכול להיות אדיר אם אנשים יוכלו לחוות אותה בתוך מועדון. האם אוכל להביא סיפור וסוג של תיאטרון אל תוך חלל המועדון? האם זה אפשרי בכלל? אם כן, זה יכול להיות מדהים!".

      למטרה זו חבר ברן לפטבוי סלים, שברן התארח באלבומו האחרון, “I Think We’re Gonna Need a Bigger Boat”, אותו הוציא פטבוי תחת השם The BPA. להפוך את המחזמר על אימלדה מרקוס לאלבום דאנס הוא רעיון מעניין אלא שהמוזיקה לא באמת עד כדי כך קלאבית כמו שברן חושב או התכוון.

      “Here Lies Love" הוא אלבום קונספט כפול המכיל 22 קטעים, שכל אחד מהם (כמעט) מושר על ידי זמרת אחרת, המגלמת בשיר את דמותה של אימלדה או של אסטרלה קומפאס. באלבום משתתפות זמרות ויוצרות צעירות כמו פלורנס וולץ' מ-Florence and the Machine וקנדי פיין הבריטיות, St. Vincent וסנטיגולד האמריקאיות, Sia האוסטרלית, קאמיל הצרפתיה המוכרת מ- Nouvelle Vague, תרסה אנדרסון השוודית, שרמיין קלמור הפיליפינית, זמרת הסול הבריטית אליס ראסל, זמרת הקאנטרי אליסון מורר, שרון ג'ונס מהרכב הFאנק-סול הרטרואי Sharon Jones & the Dap-Kings ועוד.

      גם לא מעט כוכבות גדולות ומוכרות נמצאות שם, כמו טורי איימוס, מרתה וויינרייט, סינדי לאופר, קייט פירסון (B-52s ), נטלי מרצ'נט (10,000 מניאקים) ורושין מרפי (מולוקו). ובין רשימת הזמרות הארוכה, נבחר דווקא כוכב האמריקנה השמאלני סטיב ארל – קריצה קריצה - לגלם את דמותו של פרדיננס מרקוס.

      עטיפת האלבום "Here Lies Love" של דיוויד ברן עם פטבוי סלים (יח"צ)
      לאימלדה, באהבה. עטיפת האלבום "Here Lies Love" של פטבוי סלים ודיוויד ברן (צילום: יח"צ)

      מוזיקלית, משלב האלבום שירי מחזמר די סטנדרטיים שמקסימום מקושטים בכמה ביטים שמנמנים, לצד שירים רקידים יותר כמו להיט הדיסקו הקופצני “Eleven Days”, בו שרה סינדי לאופר, או "Don't You Agree?" ההאוסי-לאונג'י בו שרה רושין מרפי המדהימה. תרסה אנדרסון השוודית שרה את "Ladies in Blue" האירוויזיוני שקורץ לאבבא, ועוסק בהתמכרות של מרקוס לאמפתמינים, ודיוות השעה שרון ג'ונס קיבלה את קטע הFאנק האפ-ליפטינג "Dancing Together".

      עוד ז'אנר שהאלבום נוגע בו הוא סלסה. שירים כמו "How Are You?" ו- "Every Drop of Rain" אמנם נשמעים טוב ומתאימים לתקופה ההיסטורית בחייה של אימלדה, אך מצד שני מעלים את התהיה מדוע החליטו פטבוי סלים ובמיוחד דיוויד ברן, חובב מוסיקת העולם, להכניס לאלבום כל כך הרבה מקצבים אפרו-קובניים, מבלי לתת את הדעת למוזיקה פיליפינית.

      אימלדה מרקוס, 1971 (GettyImages)
      "אני יוצאת למועדון 54. מה ללבוש?". אימלדה מרקוס, שנת 1971 (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      אלבום הקונספט של דיוויד ברן ופטבוי סלים על אימלדה מרקוס הוא פרויקט כל כך משונה שקשה להכריע לגביו. כשלא יודעים למה לצפות קשה הרבה יותר לקבוע אם מדובר בהצלחה או אכזבה. אין ספק שהרעיון מעולה והעטיפה יפהפייה. באשר לתוכן, אי אפשר שלא לשים לב להתעלמות מזוועות הדיקטטורה של פרדיננד ואימלדה – ברן החליט מבעוד מועד לא להכניס אף מילה על אוסף הנעליים הידוע - ולנסיון להציג את אימלדה באור אנושי של אישה אכולת טראומות שבסך הכל חיפשה אהבה.

      לכן בסופו של דבר המוזיקה היא החלק בפרויקט שהכי קשה להתייחס אליו. השירים כולם נעימים לאוזן, קלילים, יפים, ובין אם זאת היתה הכוונה או לא – גם מצחיקים. הבעיה היא שאחרי כמה שירים מבינים את הפרניציפ ואין צורך ממשי לשמוע את האלבום עד סופו. ולמרות הצהרת הכוונות של ברן, זה לא ממש אלבום דאנס שאפשר לחוות במועדון – מקסימום מחזמר עם רד-בול.

      גרוב ארמדה, "Black Light” (ייבוא: NMC יונייטד)

      דיוויד ברן ופטבוי סלים, "Here Lies Love" (לייבל: Todo Mundo/ Nonesuch)