מנותקות

בדיוק לפני שנה כתבה מירי חנוך ב"הארץ" טור בשם "אלפרד והעיר הגדולה", ובו חשפה כיצד שכנע אותה בן זוגה, השף אייל שני, להיפטר מחתול המשפחה, משום שזה נהג להשתין בלי חשבון בבית. חנוך סיפרה כיצד התייסרה קשות ("מי אני באמת מאחורי הדימוי של מאמא תרזה אוהבת חתול ואדם"), אולם לבסוף מצאה את הקתרזיס והגיעה לגאולה הנפשית: "במחשבה שנייה, מעלש, אלפרד – כמה אפשר ליילל על חתול אחד בין יום השואה ליום הזיכרון. פרופורציות".

המעשה עורר הדים גדולים ביותר כשחנוך הציגה אותו מאוחר יותר ב"מחוברות", בתיעוד לפעולה אנוכית במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע. שנה חלפה, וחנוך הוציאה לאור את קובץ הסיפורים החדש "מה כל כך מצחיק בפאני", ובו שורת גיבורות שהמכנה המשותף להן הוא אהבת חיות חסרת גבולות. בסיפור "גרגורים" היא כותבת על אישה בת 43 שתורמת למוסד לחיות נטושות. "סודה קאוסטית" נפתח במונולוג מנקודת מבטה של חתולה המלווה את בעליה 18 שנים, וב"את השתגעת לגמרי?" היא עורכת עיתון שמפוטרת מעבודתה ובאותו יום מצילה ממוות כלב דני ענק. הצגת הנשים כאוהבות חיות היא רק מוטיב אחד מני רבים בספר, אולם המקרה דנן מעיד על כך שהדמות שזולגת, כביכול, מתוך נפשה של חנוך אל הנייר היא מצג שווא.

כל הגיבורות (או שמא נאמר הגיבורה) בספר הן נשים, שלהן מכנה משותף אחד – הן מנסות לשרוד ולהגן על עצמן מפני מצוקת החיים והמציאות הקשה בישראל ובמיוחד במדינת תל אביב. כגבר, תמיד מסקרן לדעת מה עובר במוחן של נשים. לא שאי פעם נצליח להבין באמת, אבל נחמד פה ושם לקבל מושג. רק שלא באמת השתכנעתי שכך חושבת, מתנהגת ונראית אישה ישראלית במאה ה-21. יותר מכל, חנוך מייצרת ניחוח חזק של חוסר אמינות, שמגיע ברובו מהדמויות השטחיות והחיוורות שנולדו במקלדתה.

הניסיון של חנוך לעשות משהו מתוחכם יותר ולחשוב מחוץ לקופסה דווקא ראוי להערכה. היא יצרה סיפורים עצמאיים, לכאורה, שמתחברים אחד לשני דרך שברי מידע מקבילים שצצים במקומות שונים. לרוב הגיבורות שלה קוראים פאני גולדברג. פעם פאני היא בחורה צעירה שנוסעת לסיני, פעם היא נערה שמתמודדת עם מות אביה, פעם היא אם חד הורית דיכאונית לילדה מתוסבכת ופעם, כאמור, היא אישה בת 43 המחפשת את דרכה בחיים. מודעת האבל "לאה שדות הלכה מאיתנו. אבלים: בתה. לא תתקיים שבעה" חוזרת במספר סיפורים, וכך עוד אלמנטים רבים שהיא שוזרת לאורך 205 עמודים. חנוך מנסה לגרום לקורא ליצור תלות בין סיפור לסיפור ולהסיק שבעצם מדובר בדמות אחת, שאישיותה ונבכי נפשה נפרשים על פני אפיזודות שונות.

אלא שמלבד אותן חזרות אסוציאטיביות, חנוך לא מספקת שום סיבה אחרת להבין את הקשר בין הסיפורים. בגב הספר נכתב כי הסיפורים הם "שברי מראה בוהקים", אולם התחושה שמתקבלת אצל הקורא היא שאין שום אפשרות לחברם מחדש. אם תישארו פעורי פה, זה לא יקרה עקב אמירה יוצאת דופן, אלא יותר מתוך המחשבה "מה לעזאזל רצית להגיד לנו פה?"

אפשר היה לעשות לחנוך הנחות, אלמלא היה לה מחסור כל כך חמור במצרך הכי חיוני אצל סופרים: נשמה. היא אוהבת לנפנף במינוחים קוליים שיבליטו את מקומה בברנז'ה התל אביבית העכשווית ("אני הולכת הביתה לדירת הפרטר שלי ברוטשילד" – עמוד 15; "בדרך חזרה הביתה שתתה קפה הפוך בכוס קרטון טו-גו" – עמוד 87). כשמקבלים מוצר כל כך חסר חיים ולא מגרה, התוצאה היא בליל של טקסטים, שהרושם שלהם מורגש בסלון של קבוצות המעריצים הקטנות במזא"ה פינת גרוזנברג ומתפוגג כליל בואכה קיבוץ גלויות.

המילה "פאני" וגם תרגומה העברי "מצחיק" נאמרים על פי רוב במשמעות אירונית – כתגובה לבדיחה לא מוצלחת או למקרה מוזר של התעללות הגורל. חנוך בחרה בטייטל "מה כל כך מצחיק בפאני" כדי להציג את המורכבות בחיי הנשים שבספרה. בפועל, אין כאן שום מורכבות – מדובר בספר חסר כנות, שסביר להניח שהיה נדחה לו היה מוגש על ידי סתם איזו פאני גולדברג ולא על ידי מירי חנוך. מדוע, בעצם, הוצאת הספרים חשבה ש"מה כל כך מצחיק בפאני" הוא ספר ראוי, אם בנוסף על הצביעות המורגשת והרצון לייצר בכוח משהו חדש, הוא מנוכר ואין בו אפילו תובנה אחת לרפואה? בעצם, תובנה אחת בכל זאת ניתן להפיק ממנו: פשוט אל תנסה להיות מי שאתה לא.