פגיעה בעצב

מי שמקשיב היום למילים של "גבעת התחמושת" מבין שיש כל מיני דרכים לחבר שיר זיכרון. הוא גם מבין שיש עוד כמה דרכים מעניינות לשווק אותו ככזה, ולא רק כפס קול לוועדת חקירה של קרב איום ונורא. אחד השירים היחידים בעברית שעושים זאת – ומכאן מקומו ברשימה זו – הוא "ביקור בהר", שיר שהוא מצבת זיכרון לאמיר זידנר ובעצם סאטירה מדהימה על הארצישראליות ("קח לך כבשה ובנה לה בית") שבעצם מאד אוהבת למות אבל רק בתנא שמדובר במוות של גיבורים. לא פלא שהרבה שנים לאחר מכן, היה זה פישוף שלקח את "גבעת התחמושת" ובמסגרת להקת הפה והטלפיים נתן לשיר את ועדת החקירה שמגיעה לו.

כשג'וש היידן, סולן ספיין, שר "ישו, ישו, אני לא רוצה למות לבד", ההבדל בין האבל לתפילה למעשה לא קיים. פס הקול של ימי הזיכרון בישראל מדגיש את העצוב והחזק, ו-Spain הם למעשה החלש והפתטי. לכן אין להם מקום ברדיו הישראלי.

המורכבות של פיבר ריי כבר הספיקה להפוך לקונצנזוס חוצה ז'אנרים בקרב קהלים רבים, אבל אני מודה שעד ההכנה של הכתבה הזו, לא חשבתי עליה בהקשר של עצב אלא להיפך: יצירותיות, דמיון ואנרגיה. אלא שפתאום מילים כמו "היינו רעבים עוד לפני שנולדנו" מקבלות משמעות אחרת לגמרי, והמקצב הדוקר והאיטי שלו הוא למעשה בכי שנמשך לפחות חמש דקות וארבעים שניות.

אז מה אלטרנטיבי בברוס ספרינגסטין? אולי העובדה שמדובר באמן היחידי שבמקום להתעסק בלדמיין איך זה מרגיש, הוא היחיד שמרגיש באמת. אולי אין בשיר הזה אובדן ומוות, אבל יש בו את כמות ההומניזם שדרושה כדי להמשיך מהיום הזה הלאה.

השיר של ארקייד פייר מהאלבום השני שלהם "Neon Bible" מצליח ללכד אנשים סביב תנועת הנגד – נגד החינוך מהבית, נגד הרצון להילחם ונגד האסקפיזם שמאפשר למלחמה להמשיך ולחסל את האדם, ואם לא אותו - אז את הנפש שלו. "Windowsill" הוא אגרוף קפוץ של אנשים שהושפלו בידי הכוח של השלטון והתאגידים. הוא גם כל כך מדכא, כי אם כל רוח השינוי שבו, אתה מבין שגם עכשיו, שלוש שנים אחרי שיצא, הכל נותר כשהיה.

הפסימיות הכריזמטית של האינספיירל קרפטס הגיעה עד לשירי הנאצה של אוהדי מנצ'סטר יונייטד נגד הסיטי והפכה להמנון שרחוק מאד מהעצב המקורי שלו, אבל אם למוזיקה הישראלית היה שיר עצב כזה, רדיו יום הזיכרון היה יכול להימשך כל השנה.

בקיץ 2006 היו בישראל אנשים שישנו עם טלפונים מתחת לכריות, מחכים לצלצול שיעיר אותם. "בכל מקרה, אני מוכן ללוויה", שר בן ברידוול, הסולן של להקת הסוסים, ואין מדן ועד אילת מי שהצליח לכתוב משפט ישראלי כל כך.

מה עוד אפשר להגיד על שיר שפותח אלבום בשם "הרצון למוות"?

יום הזיכרון לא חייב להיות שייך לחיילים בלבד. גם מוזיקאים נלחמו על משהו - או לפחות כך רובנו רוצים להאמין - ואלכס צ'ילטון היה מ"פ רוב חייו, עד שהלך לעולמו לאחרונה.

ישנו ויכוח על משמעות הטקסט בשיר, גם בשיר זיכרון, שכן מצד אחד איזה זיכרון יש בצליל ומצד שני – מה יותר מהדהד מצפירה, למשל? אבל יש שירים שמשלבים את שני האלמנטים, בנוסף לאלמנט שלישי – הקול, ההרמוניה, שלא משנה מה המשמעות שלה, היא מפעילה רכבת של אסוציאציות שבסופן הפרח של אלן ספרהוק ומימי פרקר, זוג מורמונים שבכלל ייסדו דת משלהם. לפני שנתיים הם ביצעו את השיר הזה בישראל ועד עכשיו זהו אחד הזיכרונות החיים ביותר שיש לי מהופעה כלשהי.

סלואודייב לא רק תפסו את הבריזה אלא גם את העצב במפלי הגיטרות שלהם: ההוכחה הניצחת שיש כל כך הרבה אפשרויות ליצור עצב מחוץ לפריטה האקוסטית הלעוסה או לנגינה מלאת פאתוס על פסנתר.

היופי בשיר הזה הוא שלכאורה אפשר להבין מהכותרת על מה הוא מדבר אבל אי אפשר לדעת איך. וכשמאזינים לו, מגלים שיש כל מיני דרכים לפרק את הלב - ויש את הדרך של בילט טו ספיל.

ההוכחה שאפשר ליצור שירים עצובים להפליא ולצאת מהם עם חיוך של הבנה וייאוש.

עם השנים התקבע "Atmosphere" של ג'וי דיוויז'ן כשיר הפרידה האולטימטיבי לא חשוב ממה - אישה, חבר, בן, תקופה. ה"לך/אל תלך בשקט" שלו לצד העיבוד האפי הפכו אותו לרקע של יותר מדי סרטים וכתבות, כשהפרידה האמיתית של איאן קרטיס נמצאת כאן, במשפט "הנה הגברים הצעירים, עם המשקל על הכתפיים שלהם". כמה משקל יש על הכתפיים של הישראליות ביומיים האלו. כמה חבל שהמוזיקה - הכלי האולטימטיבי להתמודדות עם המשקל הזה - המושמעת בישראל לא מצליחה כבר שנים להתמודד עמה באופן עמוק ומורכב.