פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אידיאליזם למתחילים

      הסרט "ובכל נפשך", המספר את סיפורו של רב סרן רועי קליין, שחירף את נפשו כדי להציל את חייליו, גרם לפז חסדאי לחשוב מחדש על העיסוק האובססיבי שלו בעצמו

      באידיאליסט כזה נתקלים רק בסרטים. יום הזיכרון גדוש בסיפורי גבורה, אך במקרה של "ובכל נפשך", ששודר אמש (ראשון) בערוץ 2, וגיבורו (תרתי משמע) רועי קליין ז"ל, אכן מדובר במיטב בנינו. קליין ז"ל, שנהרג בקרב בבינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו, מצטייר מהסיפורים על אודותיו כאדם יוצא דופן. זה מעבר לקלישאה, כי אם הדבר האמיתי. הסובבים אותו מתארים איש חזון יחיד במינו ואדם המסור לאמונותיו באופן טוטאלי. הדוגמאות לכך רבות מספור, העדויות משלימות פאזל מצמרר, ובאופן בלתי נמנע, כל אחת כזו מסופרת בהתרגשות ובעיניים נוצצות.

      סיפור חייו גדוש באנקדוטות הרואיות שמשרטטות את הציוני האידיאלי. עוד לפני מותו זכה לצל"ש על פועלו ההרואי באחת ההיתקלויות. כשלמד לימודי תעשייה וניהול, החליט כי לא ינצל את התואר למטרותיו האישיות אלא על מנת לייעל ארגוני צדקה. באחת הפעמים כשחזר הביתה מהשירות הצבאי באמצע הלילה, הוריו מספרים כי ישן על מפתן הדלת כדי לא להעיר אותם. בפעם אחרת, כשעיניו טרוטות וגופו עייף אחרי ימים ארוכים בשטח, כפי שמספרת אשתו, התעקש כי הוא זה שיישאר ער בלילה עם הילדים. "עכשיו תהיה לך הזדמנות לישון", אמר לזוגתו, כשהוא שוב מניח את עצמו ואת צרכיו בצד. שבוע לפני חתונתם שלח לה מכתב נרגש שמקדש את אהבת הארץ. את מעט הזמן הפנוי שהיה לו הקדיש ללימודי תורה. הוא מצטייר כמפקד מסור, תלמיד חכם ואיש משפחה אוהב. המסירות הקיצונית הזו, שאפיינה אותו ועיצבה את דמותו, הובילה אותו אל הסוף הכמעט בלתי נמנע: מילוי הפאתוס הצבאי האולטימטיבי - זינוק על רימון תוך סינון "שמע ישראל".

      בשביל מה ובשביל מי?

      אביו מספר כיצד בפעם האחרונה שראה אותו אמר לו "שמור על החיילים שלך", בקשה מצמררת אותה מילא קליין ז"ל במלוא מובנה. הוא הותיר אחריו לא מעט אנשים שחבים לו את חייהם, אך לדאבוננו, גם אלמנה ושני יתומים. משפחתו תוהה אם זה היה שווה את זה. "בשביל מה ובשביל מי", משננת אמו במעין מנטרה אובססיבית. סביר להניח שתהייתה גוברת במיוחד בימים אלה, כשמערכת הביטחון מנסה בכל כוחה לדחות שוב את הריסת הבתים הבלתי חוקיים במאחז שבו התגורר. מה ניתן לומר לגברת קליין, האם השכולה? הרי זו שאלת השאלות, בשביל מה ובשביל מי.

      שיחה עם אחד מחייליו חושפת חלק מהתשובה. יוחאי ריעאני – בחור צנום עם פני תינוק, חייל רך ואנושי, השונה במהותו ממפקדו הכריזמתי קליין – משחזר את אירועי היום הטרגי. גופו רועד, וניכר עליו שהוא חי את הטראומה, שהמראות המזעזעים לא עוזבים אותו. רועי הציל את חייו באותו יום. עתה ריעאני, שזכה לחיים חדשים, מקיים לנגד עינינו את הקלישאה החבוטה "במותו ציווה לנו את החיים". הוא מהלל ומשבח את מפקדו, ומעניק משמעות מיתית למותו. עצוב שזהו האידיאל הציוני, אך המציאות לא מותירה לנו ברירה. ספק אם זה מנחם את משפחתו.

      ומה אתה היית עושה?

      ובינתיים בתל אביב הרחוקה והמנותקת, כותב שורות אלה נגרר להרהורים עצמיים. האם אוכל אי פעם להיות אדם טוב ומוסרי כמו רועי? מה הייתי עושה אילו אני ראיתי את הרימון העומד להתפוצץ? עבור מה הייתי מוכן להקריב את חיי? איזה מין בן אדם אני בהשוואה ליהודי המופתי הזה? כנראה שפה טמון אחד ההבדלים הבסיסיים והמהותיים בין רבים מאיתנו לבין רס"ן קליין ז"ל: כיוון שבעוד האינדיבידואליזם המודרני הפתטי גורם לי ולכשכמותי לעיסוק עצמי עקר ואובססיבי, רועי חשב לפני הכל על המדינה ועל חייליו. אפשר לא להסכים עם סדר הערכים שלו, אפשר להתמרמר על המציאות שגרמה לכך, אבל אי אפשר שלא להעריץ את הדבקות במטרה של עוד אחד מטובי בנינו, שלא להלל ולשבח ובעיקר להצדיע ולהודות לעוד אחד מיפי הבלורית והתואר, שמצטרף לרשימה ארוכה מדי.