על פניו, יש את כל הסיבות שבעולם להפנות לו את המבט, הגב, והכל בעצם זולת הלחי השנייה. אבל כשחושבים רגע, הוא למעשה המסכן האמיתי בכל העסק הזה. הדגל שלנו. הדגל שלנו הולאם, נוכס, נצבע בדם, נשרף, צויר בדיו, הונף בגאון, הוטלא על שרוול, עטף כתפיים בוכיות וחיפה על כאלו שרק רצח ירגיען. הדגל הזה הונף בעיתות השלום הקצרות והונח להתבדר ליד מאוורר של תירוצים בעיתות המלחמה השכיחה, אבל זה הדגל שלנו. גם של אנשים כמוני. בטוב ובעיקר כשרע. ועכשיו, עכשיו זה כבר לא רע.
רע היה לפני שנתיים. עכשיו זה הרגע של עלטה. חושך על פני תהום. עכשיו, אומרים אלו עם הלפידים הבוערים - זה אנחנו וזה הם. באותה מדינה, אותה שפה וכן, לרוב באותה דת. ישראל הפכה למקום בינארי. מוסת. קיצוני. דורסני, ובהרבה דאגה אני נזהר לכתוב חסר מעצורים. ועכשיו אני מניף את דגל ישראל.
הדגל שלנו הולאם לטובת שנאה. הסתה. לטובת סימון כל מה שהוא אחר מזה שאוחז בו ביד רועדת מזעם. בידיים כאלו, הדגל שלנו שכח שצבעיו הם צבעי פיוס. אין בו טיפת אדום, אבל לאחרונה הוא שוחה רק בדם. הדגל שלנו מונף בידי יותר מדי אנשים כועסים. אנשים שונאים, ששכחו שאנשים הם אנשים הם אנשים, לא דעות. ושכולם, כולל אנחנו, רוצים להרגיש טוב בבית.
אני מניף היום דגל עבור התקווה שאולי זה עוד יקרה. כי הדגל הזה התחיל מהתקווה שנחיה פה "על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", ושהמדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
מקובטי ועד ז'בוטינסקי
למרות עול כל הסיבות ובניגוד לשאר הימים, היום אני לא מניף דגל לבן. היום אני הולך על האורגינל. כחול לבן. דגל כל ישראל, זה שמייצג בשבילי את מה שאני אוהב בארץ הזאת, וכן, אני אוהב את הארץ הזאת.
ישראל היא הבית שלי. בבית שלי מחזיקים בדעה נחרצת, אבל לא פוחדים לשנות אותה. להפך, אומרים סחטיין כשזה קורה. אצלי בבית מקשיבים, עוזרים אחד לשני, נחים בין שתיים לארבע, אוהבים להתרגש, ולפעמים מקבלים עצבים, אבל בסוף משתדלים גם לחשוב טוב, בעיקר כשקשה. ומתי לא קשה כאן. בבית שלי שואלים מה עם הכסף אבל רוכשים כבוד למקום. זוכרים בכאב ובכבוד את אלו שנפלו, אבל מבינים שיש מקום לכולם לחיות. והוא קטן, הבית שלי, אבל עדיין יש בו מקום. תפדלו, אהלן וסהלן.
ובגלל זה אני מניף דגל, כי ישראל היא הבית שלי, והיא מקום איום, מרתק ומופלא שמאפשר מרחב פעולה לאנשים כמו אריק איינשטיין, נתן אלתרמן, עלי קרוואן, עפרה חזה, דודו גבע, עוזי וויל, ניסים אלוני, יוסי בנאי, שלומי שבן, יהודה קיסר, אסף אמדורסקי, יואל הופמן, סייד קשוע, אברהם חלפי, המצילים בים, חנה מרון, מוכרים בחנויות למכשירי כתיבה, ארי פולמן, יונה וולך, מונקה, בעלי מכולות, דובי זלצר, הרוכלים ההוגנים בשוק הכרמל, דורון רוזנבלום, ג'וזי כץ, מוכרי בורקס טוב, אביהו מדינה, דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, אפרים קישון, מאיר שלו, אהד פישוף, אפי מהסביח, חווה אלברשטיין, מאיר אריאל, פלאפל ג'וני, שייקה אופיר, רמי דנוך, רפי בוקאי, יעקב שבתאי, דני דותן, סלים דאו, אהובה עוזרי, ס. יזהר, חומוס לינא, אריק לביא, אנטון שמאס, יוסי פיין, הגשש החיוור, רחל, סכנדר קובטי, שושנה דמארי, ברי סחרוף, שימי תבורי, ד"ר הנרי אונגר ורבים אחרים שעושים את החיים כאן ליותר נסבלים, מעניינים, נשמעים, טעימים ומעוררי מחשבה. חיים נורמליים. כאלו שמתערבבים. בשבילם אני מניף את הדגל הזה. בשביל התקווה והזכות להיות עם חופשי. ולא פחות חשוב, לחיות כאן חיים נורמליים. ז'בוטינסקי אמר את זה כמו גדול: " אם טובה ואם רעה, אם קלה ואם קשה, אם זולה ואם יקרה, זוהי ארצי".
חג שמח.