מה ישראלי בעיניך?

      למרות חולשותיו הניכרות, ב"זיכרונות אחרי מותי" מצליחים יאיר וטומי לפיד לענות על השאלה המסקרנת שבכותרת. אודי הירש חושב שהתשובה שלהם מדכדכת למדי

      אודי הירש

      יאיר לפיד, וגם אביו טומי – אין לדעת איפה מתחיל הראשון ואיפה נגמר השני – הם כותבים מוכשרים וקולחים, שניתן לצלוח את משפטיהם בקלילות, בלי לחשוב יותר מדי, להתעכב או להיעצר. דווקא התכונה הזאת, שכותבים היו הורגים בשבילה, הופכת את "זיכרונות אחרי מותי" למוצר בינוני, לפרקים אפילו מביך. העט הלפידי הקל אינו עושה חסד עם ביוגרפיה בסדר הגודל הזה, של ניצול שואה, עיתונאי חשוב ושר בממשלה. היא מאפשרת לגמוע בימים ספורים ספר בן 413 עמודים, שמכיל חוויות קשות מהתופת, אובדן של בת ולבסוף מותו הצפוי של הגיבור. הטון אמנם משתנה במעט בין חוויות של היחלצות מציפורני הנאצים לבין ביקוריו התכופים של לפיד במיטותיהן של נערות סרביות וישראליות, אולם התחושה בסיום הקריאה היא שנחשפת כרגע לאוסף נטול היררכיה של אנקדוטות, ולא למסמך משמעותי שמתעד את חייו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בישראל ב-50 השנים האחרונות.

      יאיר, או טומי, לא מצליחים לוותר על נסיעה משמימה למדי עם בן גוריון לבורמה, על הערה ילדותית ליובל שטייניץ במסעדה ירושלמית ועל מספר הפעמים שאביהם אילץ חיילים הונגרים להצדיע לו – אירועים שלא מקדמים את העלילה או את חיי הגיבור אפילו במילימטר - ומנגד לא מעמיקים מספיק בחוויית השואה, בחותם שהותיר מות הבת מיכל על המשפחה ובאפיזודה הפוליטית הכושלת עם שינוי (אפילו בביוגרפיה מעריצה קשה לאתר הצלחה אחת של המפלגה). עריכה קפדנית יותר הייתה חותכת מהספר הזה בנקל 100 עמודים, ובהם שלל סתירות פנימיות והערות גזעניות ושוביניסטיות (חברות "את", שאותו הקים לפיד, ישמחו לגלות שבנו מכנה אותן "הלול הצייצני שלי"). אפשר גם לוותר על המשפט המגוחך הבא: "השנים בהן חייתי תחת המשטר הקומוניסטי הותירו בי התנגדות אישית עזה, כמעט אלימה, כלפי אנשים המדברים בשם הצדק". מהי הקריירה העיתונאית של יאיר לפיד אם לא ניסיון מתמשך לדבר בשם הצדק?

      טוב לדעת (מקודם)

      הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה
      חוסר מודעות עצמית שחושף את ה-DNA הישראלי. טומי ויאיר לפיד (צילום: בוצ'צ'ו)

      אינסטינקט בסיסי

      מצד שני, בחסרונותיו של הספר טמון גם יתרונו הגדול: דווקא עקב גילוי הלב והכנות, שמעוררים לעיתים אי נוחות, ודווקא מפני שניכר שהמשפחה אינה מצטיינת בביקורתיות או מודעות עצמית רבה, חושף "זיכרונות אחרי מותי" את ה-DNA הישראלי. סוף סוף יש תשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך", שיאיר כל כך אוהב. אמנם התשובה חלקית – אדם שמגלה בוז עמוק כל כך ללבנט וליהודים הפרימיטיביים בני עדות המזרח שמקיפים אותו לא יכול לייצג את הישראלים כולם, אבל הוא בהחלט משקף את העמדות, את המבנה הנפשי ואת דרך המחשבה של המיינסטרים הישראלי.

      במשפט אחד, כמעט גאוני בפשטותו, ממצה יאיר לפיד את גישתם של ישראלים רבים לנושא הביטחוני. לאחר שנים שבהן נלחם כמנכ"ל רשות השידור בעיתונאים השמאלנים שתחתיו, מתפכח טומי לפיד לרגע לאחר שבנו כמעט נהרג בלבנון: "עד לאותו רגע הייתי ליברל מתוך השקפת עולם, וימני מתוך אינסטינקט" (עמוד 235). טבח סברה ושתילה ישכנע את לפיד להסכים לטון ביקורתי נגד הממשלה בערוץ אחד, אבל לאורך מרבית הספר גובר האינסטינקט הימני על השקפת העולם הליברלית.

      בדיוק כשם שישראלים תומכים בתהליך השלום אך אינם מוכנים לשלם את מחירו, בדיוק כשם שיציגו עצמם כיונות צחורות אך יסרבו לגור ליד ערבי, גם לפיד מבטא בספר תמיכה עקרונית בפשרה אך חוסר אמון עמוק בהיתכנותה. כמו ישראל הרשמית, השיעור העיקרי של השואה עבורו הוא שעל ישראל להיות חזקה כדי להגן על עצמה. הוא מכנה עצמו יותר מפעם אחת "לאומן ישראלי", כשר בממשלה הוא מצביע בשנייה בטלפון בעד הפצצה בסוריה – בלי להבין למה הוא מצביע – ובמשך עמוד וחצי הוא – או בנו – מציגים כתב שטנה מבהיל נגד האיסלם.

      כן, הייתה גם הפעם ההיא שבה השווה את הקשישה שביתה נהרס ברפיח לסבתו בשואה, אך זו הייתה סטייה קלה מדרך ארוכה של ביטחוניזם לפידי. פתאום הרבה יותר קל להבין את תשעים ומשהו אחוזי התמיכה שבהם זוכה כמעט כל יוזמה מלחמתית בישראל, מופרכת ככל שתהיה. זו לא השקפת העולם, זה האינסטינקט.

      מרד נעורים אינו אופציה. יאיר מתרגל לפוזה הממלכתית (צילום: יעל מרמרי)

      די.די.טי זה סבבה

      לפיד, כמו מרבית הישראלים, בז למרחב סביבו. "תמיד האמנתי שקיומנו תלוי בכך שנהיה חלק מהאיחוד האירופי, ולא מאיחוד האמירויות", הוא כותב (עמוד 200). לכן, פרט לפגישה חטופה עם יאסר ערפאת, הספר כולו הוא חגיגה של נסיעות וארוחות ברחבי העולם ואירופה, לרבות "מדריך לפיד", שהופך כאן ליצירה כמעט שוות ערך ל"החטא ועונשו".

      כיוון שללפיד אין אלוהים – כמו לרובנו – ערכיו מתמצים במשולש זכר השואה-ביטחון-כסף. כדי להרוויח, מגלה לפיד אופורטוניזם כמעט לולייני: קופץ מג'וב עיתונאי אחד למשנהו, כותב מחזות, מפלרטט עם הפוליטיקה, זז לעסקנות ובעיקר לא שואל שאלות כשאחד בשם רוברט מקסוול שולח אותו לקנות עיתונים במזרח אירופה. שחיתותו וסופו המר של מקסוול מוזכרים בחטף, ולפיד לא נותן לעצמו או לקוראים דין וחשבון על מעשיו הנחפזים למען הגביר. לא היה דבר בלתי חוקי במעשיו של טומי לפיד, אך נקל להבין איך אנשים עם עמוד שדרה מוסרי מעט פחות חזק יכולים ליפול מול פיתויי הכסף והשררה – עיין ערך ידידו אהוד אולמרט. כשכסף הוא הערך הכמעט יחיד, קשה למצוא נימוקים שלא לקחת עוד ועוד ממנו.

      הכנות הלפידית חושפת מאפיין אחר של הישראלים, קצת נסתר יותר מן העין, שמתעורר בעיקר בתוכניות ריאליטי: גזענות עמוקה. בעמוד 82 יאיר מתגונן וטוען שאביו נחשף להבדלים בין אשכנזים לספרדים רק באונייה בדרך לארץ, בגיל 17: "מכל ההשמצות עלי...זו היחידה שבאמת העליבה אותי...היטלר לימד אותי שלכל היהודים יש אותו גורל. בעניין זה הייתי...עיוור צבעים לחלוטין". בפסקה הבאה לפיד כבר סותר את עצמו, כשהוא מקבל באהבה את הריסוס בדי.די.טי: "אני יודע, כמובן, שיש אלפי אנשים, במיוחד בין אלה שבאו מצפון אפריקה, שראו בריסוס הזה חוויה טראומטית משפילה...איני שופט אותם, אבל הרגשתי אחרת. הריסוס מילא אותי גאווה. כל חששותי, שמא אני מגיע לארץ נחשלת ומפגרת, נעלמו באחת". בהזדמנות אחרת מסביר לפיד באמצע שנות ה-70 לעורך מעריב הטרי, שלום רוזנפלד, מדוע ידיעות יזכה בעתיד לפופולריות גבוהה יותר מאשר עיתונם: "מפני שאת מעריב קוראים האשכנזים, ואת ידיעות יוצאי עדות המזרח...אז לכל קורא מעריב יש שני ילדים, ולכל קורא של ידיעות יש חמישה. הילדים האלה יקראו בעתיד את העיתון שאתו גדלו בבית" (עמודים 212-213). אכן, עיוור צבעים.

      לאור כל זאת, אין פלא שטומי לפיד, שהביע את דעותיו הפופוליסטיות בתוכנית ששמה דומה, נחשב פעם לאיש שיושיע את הפוליטיקה הישראלית מריקבונה. יאיר, הקנדידט הבא לתפקיד המשיח, נחשף בספר כאדם ששונה מאביו במזגו, אבל לא בדעותיו. יכולתו של האב לדבר מגרונו של הבן, בלי הבדלים ובלי ביקורת, מובילה לתחושה של התבטלות ודריכה במקום של הדור השני. גם זה מאפיין של הישראליות: במקום להתמרד נגד דרך המחשבה של הוריהם, הילדים מתגלים כשמרנים לא פחות, ולעיתים אפילו יותר. כשיאיר ממשיך את דרכו של טומי, ובנימין נתניהו עדיין ירא מאבא בן ציון, אין פלא שהתחושה השלטת בישראל של תש"ע היא של דריכה במקום.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully